מה רואות עינייך? (פרשת בהעלותך)

פרשת בהעלותך, הנפתחת במילים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת מתחילה בהעלאת האור, איך מעלים אור במשכן, ועוסקת לכל אורכה בנגזרת האור, הראיה. איך אנחנו רואים, מה אנחנו רואים, איך התגובה שלנו מושפעת מהראיה, ומה קורה לנו כשהראיה נשלטת ע"י רצון מופרז,רצון שהופך לתאווה.

השבוע בפרשה אנחנו סוף סוף יוצאים לדרך. קיבלנו את כל ההוראות והצווים, את כל הסימנים והחוקים וסוף סוף עלה הענן מעל המשכן. איזה רגע משמח. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. יג וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה

מיד כשבני ישראל יוצאים לדרך מזמין משה את יתרו חותנו, שישב איתם כל הזמן הזה, וַיֹּאמֶר אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. משה מבקש מיתרו הידוע בראייתו יוצאת הדופן שיישאר איתם. הוא זוכר כיצד יתרו הצילו מקריסה לפני שנה, כשייעץ לו להקים מערכת משפטית הירארכית במקום לשפוט לבדו את כל העם. משה מרגיש שלבד יהיה לו קשה לעמוד מול העם הזה ואכן הוא צדק. תוך שלושה ימים מתחילות התלונות: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. בני ישראל רואים את כל מה שאין להם. רואים את החסר: את השומים והאבטיחים והבצלים והקישואים. לזה הם מתגעגעים, לימים היפים במצריים. האם באמת היה כ"כ טוב במצרים? האמת לא חשובה כי אין בעצם אמת, יש רק את הזיכרון. רק את הפרשנות שהזיכרון מכתיב לנו דרך משקפי ה"כאילו". זה מה שהזיכרון המתעתע עושה, מבלבל לנו את הראיה. מרכיב לנו משקפי כאילו, צובע לנו את העבר בוורוד ואת ההווה בשחור. הזיכרון המתעתע מעורר ספק, מעורר מחשבה מאמללת, מחשבה המשאירה את עם ישראל בתחושה של סבל ותסכול. משה רואה את העם המתוסכל ומתערבב עם תסכולו. גם לו כבר קשה מדי, רע מדי. גם הוא, אפילו הוא, לא מוצא רגש טוב, לא מוצא חמלה,לא רואה דרך מתאימה להתמודד, עד כדי כך שהוא מבקש למות ולא לסבול מהרעה. לא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. המקום של הסבל והייאוש מקום קודר הוא. קשה לראות בו את התקווה, את האמונה, את הדרך קדימה. המקום הזה קובר את כוחות הנפש ובפרשה שלנו המקום הזה קובר את בני ישראל שנכנעו לספק, לדרישה, לרצון בהפרזה שהוביל לתאווה הבלתי מרוסנת: הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. לד וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים. בהמשך הפרשה אנחנו ממשיכים לפגוש את חוסר היכולת לראות טוב שמוביל לשיפוטיות וללשון הרע גם אצל מנהיגי העם, יהושע ומרים. כמה קל להגיע לשיפוטיות, לרגזנות, לחוסר הבנה. כמה קשה לקבל את מה שמגיע כטוב, כנכון, כמתנה משמים. אפילו מרים הנביאה, מקור המים של עם ישראל, נפלה בטעות הזאת ונענשה בצרעת. העונש שניתן לאלה שמוצאים רע. במסכת אבות נאמר: קנאה (ראייה רעה), תאווה (ראייה בהפרזה) וכבוד (ראיית עצמי) מוציאים את האדם מהעולם. כאשר הראייה מעוותת, הקנאה, התאווה והכבוד מוצאים את מקומם בלב במקום האהבה, החמלה וההתקרבות. השבוע הפרשה מלמדת אותי על העלאת האור הפנימי, מציאת האור בתוכי והסתכלות דרכו החוצה, זו הדרך למצוא את שמחת החיים, ההנאה מהחיים, השקט בחיים.

מאחלת לנו שבת של אור, שבת שלום.