מה למדתי מסיימון באסט

לא יודעת מי מכם ראה את ברידג'רטון, הסדרה הכי נצפית של נטפליקס. זו מעין סדרה תקופתית בריטית, עם טוויסט. מי שראה מכיר ומי שלא, מוזמן להכיר. אני רוצה לדבר על אחד מגיבורי הסדרה- סיימון באסט, הדוכס בשבילכם. סיימון הזה סבל מילדות קשה ומאב מתנכר. כל כך מתנכר עד שהוא הרחיק את בנו ממנו לצמיתות . בכעסו ובפגיעותו נשבע סיימון לאביו, ששכב על ערש דווי, שהוא יקטע את השרשרת המשפחתית ולעולם לא יתחתן ולא יביא ילדים לעולם. את ההמשך תצטרכו לראות בעצמכם, אני רוצה להתעכב בנקודה הזו. הנקודה בה רואים איך אירועי העבר משפיעים עלינו לגבי החלטות העתיד. איך כאב עמוק מילדות מייצר הימנעות, פחד דחייה כלפי האפשרויות שמחכות לנו בעולם. מצפייה בסדרה נורא קל לומר: סיימון, תתעורר. תראה מה אתה מפסיד! אבל האם אני יכולה לומר זאת גם לעצמי? האם אני יכולה לראות סיטואציות בהן אני נמנעת ולהבין שזו השפעה של פחד מעבר? האם אני יכולה לראות תגובות שלי בהווה ולהבין שהם קשורות לחוויות קשות מהעבר? האם אני מוכנה לנסות לשנות אותן? אני מציבה בפני את השאלה ולא ממהרת עם התשובה. אני מבינה שכדי לצמוח לעתיד טוב, המחובר לאור ולשמחה, אני צריכה חיבור נקי לשורשים שלי. אני מבינה שלינוק מתוך כאבי העבר לא עוזר לי לצמוח, זה רק מחליש אותי. לעומת זה לינוק מתוך הכוח שלי אותו אני מגלה, מתוך הטוב שקיים בתוכי ולא חשוב מה היה, זה מה שייתן לי את היכולת לצמוח, להצמיח, להזין ולהאיר את סביבתי. אני מבינה שכדאי לי להתחבר ללב הטוב שנמצא עכשיו, להיות בחמלה וברכות כלפי המקום שכואב את חבלות העבר, להסכים שאפשר לשנות. זה שאני מוכנה לשנות אותן לא אומר שהן ישתנו מייד. זה אומר שיש את הסכמת הלב, שיש רצון של השתדלות. זה אומר שצעדתי עוד צעד אל ההתקרבות, והתרחקתי עוד צעד מאחיזת הילדות. זה אומר שהעתיד שלי יכול להיות הרבה יותר שמח מהעבר, שהדרך שלי יכולה להיות קלה ונעימה.

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם.