מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור (פרשת ויצא)

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

פרשת ויצא היא פרשת היציאה: מהבית, מהמוכר, הידוע, מהעבר, יציאה אל דרך חדשה. הפרשה נפתחת ביציאת יעקב מבית הוריו ומסתיימת בעזיבת יעקב ומשפחתו החדשה את בית לבן.

יעקב הצעיר, איש תם ויושב אוהלים, מקבל מאמו צו גירוש / צו גיוס, וכמו כל בן 18, יוצא לטירונות, יוצא אל החיים. היציאה החוצה מבית הוריו, מפגישה את יעקב עם החלומות שלו, עם האמונות שלו, עם הקרובים הרחוקים שלו, עם המניפולציות, עם הקושי, עם הקנאה, השנאה, המתח וכל מה שיש לחיים להציע. בדרך לחרן יעקב חולם על סולם ובו מלאכים עולים ויורדים, אולי זהו רמז שהשמים הם הגבול? אולי זהו רמז שאפשר לעלות אבל אפשר גם לרדת? אולי זהו רמז שיש קשר בין עולמות עליונים ותחתונים? בעוד עשרים שנה ייוולד ליעקב בן שידע לפרש חלומות. בינתיים יעקב איש מעשי, מקבל הבטחה מרגשת מה' כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. וממשיך אל עבר עתידו. בחרן, ליד הבאר, יעקב פוגש את אהבתו הגדולה, רחל, יפת התואר ויפת המראה. שם הוא גם פוגש את הכוח שלו: הכוח לגלול את האבן הגדולה מעל הבאר, הכוח לעבוד ללא שכר במשך ארבע עשרה שנה כדי לזכות ברחל, הכוח להתמודד עם דוד מניפולטיבי. כוחות שלא הכיר כל עוד גר תחת אוהלה של אמו. יעקב שעזב את אביו ואת אמו, דבק באשתו (במקרה הזה שתי נשותיו ושתי שפחותיהן) והיו לבשר אחד. ע"י ההתמסרות הזו, ע"י בניית המשפחה החדשה שלו, יעקב מגלה לא רק את כוחה של האהבה, אלא גם את כוחה של המסירות, החריצות, היצירתיות, את הכוח שיש בו להוציא דברים מהכוח אל הפועל. הפרשה מראה לנו כיצד בת זוג מתאימה יכולה להוציא את המיטב מהגבר שלה, כיצד משפחה מאפשרת לאדם לגלות את הכוחות שלו, את היכולות שלו, להביא את עצמו לידי ביטוי. לפעמים זה יהיה בתוך התא המשפחתי ולפעמים דווקא היציאה מהתא הזה משחררת את האדם לגלות את יכולותיו. וכאשר אדם מגלה את יכולותיו, הוא מגלה את הפוטנציאל שיש בו להביא שפע לחייו. השפע הזה שטמון בכל אדם, הולך איתו לכל מקום בו הוא נמצא. הוא מחובר לעשייה, הוא מחובר לברכה. הוא אינו תלוי במישהו אחר, הוא אינו תלוי במקום או בזמן. הוא כן תלוי בהקשבה פנימית. הקשבה ללב, הקשבה למה נכון לי עכשיו לעשות. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. לאחר עשרים שנה של עבודה עבור לבן, מיד אחרי שיוסף נולד, יעקב מבין: כל זה לא שלי. אני רוצה לחזור אל מקומי ואל ארצי. הוא פונה אל נשותיו מסביר את הסיבות לצעד משנה החיים ומבקש את הסכמתן והן נענות לו מיד. גם הן מבינות, הזמן בבית אבא נגמר. משפחת יעקב אורזת את חפציה ואנשיה, מלווה בברכת ה' היא מתחילה במסע חזרה הביתה. השבוע אני מאחלת לנו שבתוך המשפחה שלנו יהיה לנו מקום להראות את היכולות שלנו, שנרגיש מספיק בטוחים כדי להיות לגמרי מי שאנחנו, שהיו לכל אחד מבני המשפחה הזדמנויות להביא עצמו לידי ביטוי. שנצליח לאפשר לכל אחד מבני משפחתנו להרגיש טוב ונוח ויכול ואהוב בתוך המשפחה, שנכבד את דעתו גם אם היא אחרת, ושנזכור שכמו הקשת, היופי הוא בָּחיבור של הגוונים השונים.

שבת שלום.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול