מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי?

מה קורה לי? לא תמיד ברור לי. לפעמים אני בשמחה שנהפכת במהירות לאכזבה, לפעמים אני בייאוש שנהפך להשלמה, לפעמים אני רוצה להתקרב ובסופו של דבר דוחה, לפעמים אני מאד רוצה אך מרגישה שלא יכולה. לפעמים משפט תמים ("איפה את?") נשמע באוזני כהתעניינות ולפעמים הוא נשמע כחקרנות וחשדנות. לפעמים מפגש עם השני יכול למלא ולפעמים הוא מרוקן.. אז מה קורה לי? מתי טוב לי, מתי רע לי ומי אחראי על השינויים האלה?

היום בשיעור למדנו להכיר את הסדר הנכון. למדנו להכיר את הטוב: הטוב שבחיינו, הטוב שמזדמן לנו, הטוב שאנחנו מעניקים לאחרים. איך אני מרגישה כשהלב שלי נמצא בטוב? איזה רגש הוא נותן? איך נראות המחשבות הטובות שלי? מה אני שומעת כשאני מקשיבה בקשב נקי? לאן אני מגיעה בעזרת הרצון הטוב, הרצון להתקרבות? וגם הכרנו את המיותר, את העומס: את המחשבות שמחלישות אותנו, את הרגשות שמטלטלים אותנו, את הרצונות המוגזמים, הדרישות הלא מאפשרות, את ההקשבה המעוותת. אלה מרכיבי הנפש שלנו. אלה וגם אלה נמצאים בתוכנו, חלקם מוכרים לנו יותר, חלקם פחות. כמעט תמיד אנחנו מכירים, פונים ומתייחסים אל המיותר: אל הקשה, אל החסר, אל המרגיז, אל המבלבל. ימימה לימדה אותנו היום: "אם מבעד העומס יש את הבנת המתרחש או הבנת הנשמע - אז אין הבנה ואין נשמע."

התייחסות לקורה סביבי דרך החלקים העמוסים שבי- מעוותת את המציאות. הופכת אותה לאשלייתית, לשקרית, למעוותת. הופכת אותי לחלשה, לפגיעה, לסוערת, לחסרת שקט ושמחה. ימימה מזמינה אותי להכיר את החלקים ה"מֵעַוותים" שבי, לשים לב איך הם שולטים בי, מבלבלים אותי, ולשים לפניהם הבנה טובה, הבנה מקבלת, הבנה מאפשרת. הסדר הנכון הוא לשים את הטוב ראשון, את ההבנה קודם, את ההתקרבות, את הקבלה לעצמי ולאחר, לפני המיותר. כשנמצאים בטוב, העומס הופך למיותר. אני לא זקוקה לו עוד: לא זקוקה לכעס כדי לתפוס מקום לא זקוקה לדרמה כדי למשוך תשומת לב לא זקוקה לפגיעות כדי לקבל אהבה לא זקוקה להיתכנסות כדי להרגיש בטוחה.

כאשר ההבנה קודמת אני מבינה שהעומס אינו חשוב כלל. אני חשובה, ההבנה הטובה שלי חשובה, הרגש הטוב שלי חשוב, הרצון להיות בטוב הוא חשוב. כמה טוב להיות בטוב.




0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול