מה השתנה לך מה השתנה? אני הִשְתַנֵיתִי לי השנה

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? בשאלה זו אנו פותחים את ליל הסדר. לפני שמתחילים לספר את סיפור הגאולה של עם ישראל אנחנו בוחנים את סיפור הגאולה האישי שלנו. ההגדה של פסח מזמינה אותי לעצור ולבדוק: מה נשתנה? אולי לצורך בדק בית, אולי לצורך בדק לב, אולי כדי לראות את ההתקדמות שלי, אולי כדי לבדוק את המקום האישי שלי. אז מה השתנה? הרבה השתנה לי השנה. פסח השנה מוצא אותי במקום חדש. בסוף עידן התמימות, בשלב של פקיחת עיניים. לאחר "האכילה מעץ הדעת", אם תרצו. פסח השנה מוצא אותי במקום של התמודדות עם פרידה שלא ביקשתי, עם אכזבות שלא צָפיתי, עם כאבים אליהם לא התכוננתי. מקום בו אני לומדת על מורכבויות, על עוצמות, על ויתור ועל שחרור. הוא מוצא אותי גם במקום של התוודעות למקומות חדשים, אנשים חדשים, שמחות חדשות ופסגות חדשות. פסח השנה מוצא אותי במקום של חרות ושל מיצר. בעיצומו של המסע הזה, בערב חג החרות, אני מתבוננת ושואלת, היה כדאי? האם החרות הזו שווה את הכאב? האם להיות בת חורין שווה את המכות? האם אני החדשה טובה יותר מזו של שנה שעברה? או במילים אחרות: מה רע כל כך במצרים? במצרים, במקום שבו אני עובדת למען האחר, מקבלת שכר מן האחר ופועלת עפ"י תכתיביו של האחר, הכול מאד ברור. יודעים מה מותר ומה אסור, יש מסגרת. לא צריך לחפש ייעוד ומטרה, לא צריך לחשוב יותר מדי, להתלבט יותר מדי, להחליט יותר מדי. לא צריך להכיר את עצמי יותר מדי. כשאני "מתנהגת יפה" השכר המוכר מובטח וכשלא, העונש הידוע גם הוא מובטח. החיים פשוטים. ובכל זאת אני עוזבת את מצרים. מתי שהוא מגיע הדחף המבקש לצאת. לפרוץ החוצה, להשתחרר, להיות חופשית. להיות חופשית? להיות חופשית זה לא לעלות על מטוס ולהתעופף מפה, זה לא לשכב בערסל עם מיץ אננס על חוף טרופי, זה לא סוף שבוע במדריד. להיות חופשית זה אומר לצאת למדבר. לצאת למקום שכלום בו לא ידוע, כלום לא מוכר. למקום שבו אין טוב ואין רע, אין אסור ואין מותר, אין מסגרת ואין מפה. יש רק את עצמי ואם יש לי מזל אז גם את אלוהיי. ממצרים המדבר נראה מפחיד ומסוכן, מי רוצה לעזוב סיר בשר מוכר וידוע בשביל מרחבים? מי רוצה לעזוב שביל סלול ורכב ממוזג בשביל הליכה בחול החם? מי רוצה לעזוב לוח זמנים מתוכנן בשביל כל הזמן שבעולם? האמת, כמעט אף אחד לא רוצה. ולכן, כדי לצאת ממצרים צריך נס. לפעמים הנס הזה כואב מאד, לפעמים הוא משמח, לפעמים הוא גם וגם. כשחייל משתחרר מהצבא הוא יוצא לחופשי, הכול פתוח לפניו, זה משמח. כשתינוק מגיח לעולם עם צירי הלידה. הוא עוזב רחם חמים ומזין, קצת צפוף וחשוך. אין לו ברירה, הוא נדחף החוצה בעוצמה. זה משמח וגם כואב. כשאדם עוזב את המוכר והידוע (משפחה, עבודה, מקום מגורים) ויוצא למקום חדש, לא תמיד מתוך בחירה, לפעמים אין לו ברירה. זה יכול להיות כואב ויכול להיות משמח. כשאדם נפרד מאנשים אהובים וניצב לבדו במדבר הרגשי, זה כואב, מאד כואב.

אז מה היה רע כל כך במצרים? לא היה רע. ולמה לעזוב אותה? כי תפקידה של מצרים הוא לגדל אותנו אל השלב הבא, אל היציאה ממצרים. "כל אחד צריך שתהיה לו איזה מצרים לגאול עצמו ממנה מבית עבדים" כתב אמנון ליבק. אז מגיע הרגע, רגע הגאולה ממצרים. ביד חזקה או בלב שבור, בזרוע נטויה או בפחד גדול, מגיע הרגע שהעיניים נפקחות, הרגליים צועדות ואני יוצאת: אל המדבר, אל החיים, אל התחושות והרגשות, החוויות והידיעות. כולן חדשות, מרגשות, אמיתיות.

אז מה השתנה לי מה השתנה? אני השתניתי ועל כך תודה. מתבוננת על השינוי ומודה על המקום החדש. למרות הכאב, למרות הלבד, למרות שלא אני בחרתי. בגלל הכוח שגיליתי, בגלל ההבנה שנבטה בי, בגלל שהתקרבתי לעצמי עוד קצת וגיליתי את עצמי. כי רק במדבר אפשר לגלות מי אני באמת, מה הרצון שלי באמת, מה המהות האמיתית שלי. תודה למצרים, תודה למדבר, תודה למסע.

שיהיה חג של התקרבות ושמחת הלב, עם מי שישנו ועם מי שאיננו.

פסח שמח.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול