מה את מבינה?

לפעמים בראש המחשבות מתרוצצות. מתפזרות להמון כיוונים, לא מוצאות מנוח. מה אני מבינה? אני מבינה שאני בעומס. לפעמים הלב רועש ורוגש. הרגשות עזים וכה מטלטלים ואין מקום לנשימה. מה אני מבינה? מבינה שאני בערבוב. לפעמים אני לא יכולה להקשיב מרוב בלבול, מרוב התרגשות, מרוב בהלה. מה אני מבינה? אני מבינה שהקשב חסום.

היום בשיעור למדנו על ההבנה. ימימה אומרת: "כל זמן וההבנה שלו, כל הבנה בזמנה." הבנה היא הדרך שלי לחבר את מה שאני לומדת עם מה שקורה לי. הדרך להתחבר לעצמי. אני כבר לא מנוהלת ע"י המצבים, כבר לא מושפעת מהמילים של האחרים, כבר לא פועלת מתוך האוטומט. יש לי כלים: אני יכולה לצפות, לזהות, להבין. מן ההבנה יגיע השינוי. ההבנה חשובה מאד. ההבנה מחברת אותי אל עצמי. ההבנה מחברת אותי אל החלקים שבי: מה קורה למחשבה שלי עכשיו? מה קורה ללב? איפה הרצון שלי נמצא? כשאני מבינה שאני בערבוב, מיד אני יודעת מה לעשות: לתחם ולהפריד. כשאני מבינה שאני בפיזור, מיד אני יודעת לחפש את העיקר. כשאני מזהה שהקשב חסום, מיד אני מבינה שאני צריכה להמתין שיפתח. ההבנה עוזרת לי לדעת מה עלי לעשות עכשיו. באיזה כלי להשתמש, מה לתת לעצמי מתוך כל הדברים הנפלאים העומדים לרשותי. ההבנה מדייקת אותי, אבל חשוב לזכור- כל הבנה בזמנה. מה שהבנתי עכשיו יעזור לי לעשות את הדבר הנכון עכשיו. ואח"כ תגיע הבנה אחרת, וכל הבנה תגדל ותדייק אותי יותר. למשל: כועסת על הבת שלי. ללא הבנה פעילה הכעס יפעיל אותי, אני אכעס עליה, היא תכעס עלי בחזרה, תהיה בינינו התרחקות ודחייה. כאשר ההבנה פעילה אני מזהה שאני כועסת, מבינה שהכעס הוא עומס שהתעורר והשתלט. מבינה שאני בערבוב, לכן הלב נסגר, לכן אני מרוחקת מעצמי וגם מהבת שלי. מבינה שכאשר העומס פעיל זה לא זמן עשייה. עדיף להמתין. ממתינה. לא עונה מיד, לא מגיבה מיד. צופה על עצמי. מעצם ההמתנה וזיהוי הכעס כעומס, אני כבר נמצאת במקום אחר. יכולה לבחור במילים אחרות, יכולה להקשיב למה שיש לה להגיד, יכולה להבין שגם לי יש אחריות לכעס שהתעורר ולא הכול "באשמתה". הבנה ראשונה: אני בעומס. (כעס) הבנה שנייה: בזמן עומס כדאי לחכות. הבנה שלישית: הכעס הוא כעס של הילדה שדורשת שליטה וצורך בהכרה. הבנה רביעית: כרגע בתי צריכה ממני הקשבה ואהבה. לא מילים קשות וקרות. הבנה חמישית: הלב נפתח, יש התקרבות לעצמי, יש התקרבות לבתי. עכשיו היא כבר משתפת, מספרת, השיח בינינו אחר. הכעס נעלם.

כך אני מטפסת בסולם ההכרה: הבנה אחר הבנה, מתוך מה שאני יכולה, מתוך מה שאני מזהה, מתוך הסכמה. מה הבנתי? מה עשיתי? מה התוצאה? ושוב... עד לשיעור הבא.