מגילת רות שלי

מגילת רות היא מגילת הנשים, מגילת החסד, מגילת הגאולה. סיפור היכרותם של רות ובועז, הסבתא רבא והסבא רבא של דוד המלך הוא מהסיפורים המוכרים והאהובים בתנ"ך. אך את המגילה ואת העלילה מובילה אשה אחת, נעמי, שבלעדיה כל הסיפור לא היה מתרחש.

נעמי, שהולכת עם בעלה ובניה מבית לחם לשדה מואב ומאבדת את כל משפחתה. נעמי שחוזרת בחוסר כל לארץ יהודה, שנידונה לחיים כמקבצת נדבות, היא זו שמצליחה לשנות את גורלה, גורל כלתה, ואת גורל העם היהודי כולו.

אבל נעמי לא יודעת זאת. כשהיא חוזרת לארץ בשברון לב ושברון כיס, מלווה בכלתה ללא רצונה (היא יודעת ששתיהן נידונות לחיי דלות ועוני) היא פוגשת את נשות העיר הנדהמות ועונה להן: אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה;

נעמי מספרת לנשות עִירה ששמה נעמי (הנעימה) אינו מתאים לה יותר, היא מבקשת שיקראו לה מָרָא, כי גורלה מר. נעמי המלאה (ברכוש, במשפחה ואולי בהריון) שהן הכירו איננה עוד. כעת ניצבת מולם אשה ריקה.

החלל הריק שחשה נעמי הוא עונש בעינה, הוא הופך את חייה למרים וקשים, חיים של הישרדות. אך מהריקנות הזאת צומחות, ככל שהסיפור נמשך, יצירתיות ונועזות, בזכותן מצליחה נעמי לגאול את קרקעותיה ולהמשיך את השושלת המשפחתית.

בסוף המגילה מברכות אותה נשות העיר על הולדת התינוק לרות ואומרות לה: ְוהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד

זרועותיה של נעמי התמלאו בתינוק, ליבה התמלא בשמחה, נפשה חזרה לחָיוּתה. מה שהתרוקן התמלא בחזרה.

השנה אני לומדת מהמגילה על הריק וחשיבותו. הריק שמאיים עלי כל כך, שמעיד על חוסר ועל בעיה, על מקום של לא כלום, הריק שאנחנו ממהרים למלאותו בעשיה, באה המגילה ומגלה לי- הריק מוביל להתמלאות, הריק הוא חלק ממנגנון הצמיחה. אי אפשר להיות, בלי להיות בריק.

הריק- השתיקה בין המילים, הרווח בין המחשבות, ההמתנה בין העשייה, השקט שבין התנועה, החוסר שבין המתקיים.

בתוך הריק הכול קיים, בתוך הריק יש את אינסוף האפשרויות, בתוך הריק נמצא כל הפוטנציאל, בתוך הריק נובט לו המקום החדש שלא הכרתי.

"האין הוא האוצר האמיתי". האם אני מסכימה להיות בו? האם אני יודעת ליהנות מהאוצר שבו? האם אני מאפשרת לריק שבי לקבל צורה חדשה, לפתוח לי דלת אחרת? האם אני יודעת להודות על הריק כמו על היש?

בחג שבועות זה אני מודה על הביכורים שצמחו השנה, מודה על החלל שאִפשר להם מקום לגדול ומאפשרת מקום להתרוקנות לצורך התמלאות.

חג שמח

סיגל


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול