בשבת של חג סוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. מגילה שכולה תהייה על משמעות החיים. מגילה המתחילה בייאוש ומסתיימת בשמחה.
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מי לא מכיר את זה? את התחושה שכול מה שהיה נגמר בלא כלום. לרגע אחזנו באושר ותוך שנייה הוא נעלם: האהבה הגדולה שנעלמה והפכה לאוויר התפקיד הרם שנגמר והשאיר אחריו הבל חם הרכוש הגדול שצברנו, הכושר הבריאותי בו השקענו, הסטאטוס, המעמד, ההישגים, הקשרים, החברים, לרגע כל כך מוחשיים וברגע הבא- פוף, נעלמים. הקלות הבלתי נסבלת של האין קיום.
קהלת מדגיש: הכול הבל ורעות רוח. כלום באמת לא חשוב. הכול נראה כעטיפה נעימה, תפאורה יפה ונוחה. הכול זו הסחת דעת. ובהסחת הדעת הזו יש גם קנאה ושנאה, תחרותיות וכאב, ציפייה ואכזבה, עצב ומרירות. וגם הם הבל הבלים. גם הם הולכים ובאים, עושים דרמה ונעלמים, מטלטלים אותנו ומפעילים אותנו ולשם מה? מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
מה שנשאר, מה שקבוע באמת, הוא הטבע דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם
בזמן שקהלת כתב את מסקנות חייו, בקצה השני של העולם ישב חכם סיני בשם לאו צה וכתב את ספר הטאו:
הטבע הוא שלם השמיים נצחיים והארץ לעולם עומדת הם חיים לנצח מכיוון שאין להם רצון.
גם החכם כמו השמיים וכמו הארץ אינו עסוק בעצמו ולכן שלם הוא עם הבריאה
מפני שאין בו שאיפות יכול הוא לממש אהבה במלואה (מתוך ספר הטאו)
גם קהלת וגם לאו צה מבינים: כוחו של האדם הוא בחוסר כוחו. חיי האדם הם הבל, חולפים ברגע ולא משאירים חותם בעולם הזה. על כן, כיוון שאנחנו חלק מהעולם הזה, עלינו לחיות כחלק ממנו. לא להתנגד לו, לא להיאבק איתו, לא להתבלבל ולחשוב שאנחנו מנהלים אותו או שולטים עליו. להיות שלמים עם הבריאה ולקבל אותה, עם כל מה שהיא מביאה איתה, כמתנות חולפות. כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים
וקהלת מחדש לנו: טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה בבית האבל מגלים את האמת, בבית המשתה חוגגים את האשליה. ההבנה שהכול חולף משחררת, מפחיתה את צער הפרידה, מונעת היאחזות במה שנגמר. ההכרה האמיתית בגודלו של הרגע הזה, כי רק הוא ישנו, מאפשרת חיים מלאים. מלאים ברגע.
הקריאה במגילה מלמדת אותי- הכול חולף. לכלום אין משמעות ולכן יש משמעות לכל רגע. הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים--כִּי-הוּא חֶלְקוֹ.
ובלשון הטאו: אל תפחד מהמוות ותחיה הרבה שנים
חיים טובים, חיים משמעותיים, הם חיים שמכבדים את הרגע. את ההנאה מהיש הקיים כרגע. בלי היאחזות במה שהיה, בלי לדאוג ממה שיהיה. חיים של שמחה תודה והוקרה. לרגע. על הרגע.
השבת אני מתפללת: רק עוד רגע, רק עוד רגע קט. שיהיו לי עוד רגעים. רגעים עם אנשים אהובים, רגעים שמחים, רגעים שהלב בהם פתוח, רגעים שיזכרו לנצח.
שבת שלום ושוב חג שמח.
Comments