מבינה לא מבינה

הוא כועס עלי. מתפרץ עלי במילים קשות, מאשימות. מילותיו נוחתות עלי במהלומות. אני מתכווצת. לא מבינה, מה עשיתי? מה אמרתי? איך כל הזעם הזה מגיע לי? היא מתקרבת אלי בחיוך, זרועותיה פתוחות לחבקני. "שלום, יפה" היא אומרת, מילותיה עוטפות אותי בטוב ובשקט. אני מופתעת. לא מבינה. מה עשיתי? מה אמרתי? איך כל האהבה הזאת מגיעה לי? לא מבינה. לא מבינה את ההתנהגות של השני, לא מבינה מתוך מה הוא או היא פועלים. וכשאני לא מבינה מיד עולה בי המחשבה: זה לא מגיע לי. הטוב הזה לא מגיע לי והכעס הזה גם. אני חושבת שההתנהגות של השני תלויה בי, ואז אני לא מבינה. כשאני לא מבינה אני מיד דוחה. מה שלא תואם את צורת החשיבה שלי, את מצב הלב שלי, נדחה מיד. וככה אני מתנתקת. מזה שכועס עלי, מזה שאוהב אותי. מתנתקת, מתרחקת, נעלמת, לעצמי. וכשאני נעלמת לעצמי, אני גם לא מבינה אותי. אבל אולי אני יכולה להיות כן מבינה. מבינה שלא מבינה. מבינה שלאחֵר יש את הדרך שלו להרגיש, לחשוב, לפעול. מבינה שזה בסדר שאני לא תמיד מבינה את המקום שבו אני פוגשת את השני, את המקום בו הוא פוגש אותי. הדרך שלו לא תלויה בי, היא שלו. מבינה שהדרך שלו היא הנכונה ביותר בשבילו. ואם הדרך שלו שונה מהדרך שלי היא לא שגויה, היא פשוט שונה. אני אמרתי, עשיתי. וזה פגש את השני. יכול להיות שהדברים שלי פגשו את הטוב שלו ואז אני מקבלת חיבוק ואהבה. יכול להיות שהדברים שלי פגשו את העומס שלו ואז אני מקבלת כעס והאשמה. אם אסכים להיות לא מבינה, אם לא אדחה את עצמי בחוסר הבנתי, אוכל להישאר על מקומי. אוכל להמשיך להיות שקטה. אוכל אפילו להקשיב באוזן פתוחה, בדעה פתוחה. "אָנִי מְחָבֶּבֶת אָנָשִים שֶדַעְתָּם פְּתוּחָה. אָנָשִים הַמְסוּגָלִים לוֹמַר: מַה? בֶּאֶמֶת? בְּחַיַיִךְ. מַמָש לֹא יָדַעְתִּי. זֶה בִּכְלָל לא עָלָה עַל דַעְתִּי. דַעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה, יוֹתֵר מִלִהְיוֹת צוֹדָקִים, יוֹתֵר מֵ"אָנִי הָרֵי אָמַרְתִּי" ומִ"יָדַעְתִּי אֶת זֶה כְּבָר בִּשְנַת..." (אווה קיפלי. תרגום: רמי סערי)

להסכים להיות שקטה ולא מבינה, זו הדרך להתקרבות נכונה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול