לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם

מבחוץ אני נראית רגילה. אישה אחת, ראש, גוף, שתי ידיים שתי רגליים, אבל בתוכי יש עולם ומלואו: יש ילדה בוכה בת חמש, ונערה כעוסה בת חמש עשרה. יש חיוך של היום, כעס של אתמול וחרדה של מחר, יש דרישה של אהבה, ופחד מנטישה, וסרבול מוטורי ורצון בהכרה. כולם משמשים בערבוביה בתוך האשה, הרעיה, האמא, האחות, החברה, המורה, השמחה, המרוצה, הנותנת, היכולה. ערבוביה מבלבלת, מפזרת ומעייפת מתוך הערבוב איך אדע מתי להשתמש בשמחה ומתי תבוא הדרישה? מתי היכולת תבוא לעזרתי ומתי הפחד ישתלט? מה רלוונטי להיום ומה שייך לאתמול?

היום בשיעור למדנו על תיחום והפרדה.

תיחום והפרדה עוזרים לי להבחין בין העיקר, החשוב, הטוב, הנכון עבורי ובין כל השאר. "המחשבה הטובה ניתנת לתיחום והתיחום מאפשר הפרדה מהעומס." בעזרת המחשבה הטובה אני מתבוננת, ממיינת ומחליטה: טוב או מיותר. הפחד הזה? כבר לא טוב לי.הוא עוצר אותי, הוא מרחיק אותי, הוא משאיר אותי בעבר- מיותר! הפגיעות הזאת? כן, אני עדיין צריכה אותה. היא עוזרת לי להרגיש את השני, להיות ערה לרגישות של האחר, היא קצת מכאיבה אבל עדיין יעילה. אני רואה בה את הטוב, מעבירה אותה לטוב. ילדה בת 5? לגמרי שייכת לזמן עבר, זמן מיותר, רחוקה מאד ממני כיום. רצון בהכרה? הוא כ"כ חזק. נראה לי שאשמור אותו. אני רואה את הטוב שהוא מביא לי: הוא עוזר לי ליזום, ליצור, לעשות ולהיות נוכחת. מתחמת אותו כטוב. מתבגרת תוקפנית? רק מתישה אותי, מיד למיותר. שמחה? בטח שבטוב מרוצה? לגמרי בטוב. יכולה? הכי בטוב. וככה אני לומדת על עצמי. מה יש בי, מה נכון לי, מה מתאים לי להיום. מפרידה ומתחמת. לא זורקת החוצה, לא עוקרת מן השורש. אלו כולם החלקים שלי, אני לומדת אותם ולומדת לקרוא להם: לא טובים, מזיקים, מופרדים במחיצה מהטוב שבי. כך אני עושה עם חלקים שבי, כך אני עושה עם תפיסות מזמן עבר, כך אני עושה עם יחסים מפעם, כך אני עושה עם כל הדברים שחוסמים אותי מלהתקרב לעצמי, לגלות את הנפלא שבי, להכיר את הכוח שלי. מפרידה ומתחמת. מחזירה כל דבר למקומו, כל דבר לזמנו. ההפרדה הזאת עוזרת לי להישאר בטוב ולא להתערבב, עוזרת לי לזהות אצל השני את הטוב שבו ואת העומס שבו. מפרידה בין העומס שלו: הכעס, הדרישה, האכזבה, התוקפנות, הצער- שלו וביני. זה לא שלי, זה לא בגללי, זה לא מפעיל אותי. אני נשארת בטוב שלי, קשובה, אוהבת, מקבלת, נותנת על פי יכולתי, על פי מה שאני מזהה שהשני צריך: אוזן קשבת, מבט אוהב, חיבוק, צלחת מרק, זמן להתגבר, שתיקה. ולפעמים גם מקום. מאפשרת לשני את המקום שלו ומתרחקת. לא בכעס, לא בהפגנתיות. מתוך תיחום והפרדה. שומרת על הטוב שבי, לא מתערבבת עם העומס שלו.

עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם

הפרדה ותיחום של הטוב והמיותר, של זמן הווה וזמן עבר, של יחסים מבית הורים ליחסים במשפחה שבניתי, של הילדה ושל הלומדת, שלי ושל האחר, עושים לי סדר, נותנים לי כיוון. מאפשרים לי: קשר עם הטוב שבי, קשר עם הטוב שבשני, התקרבות לעצמי, התקרבות לשני, בניית מקום עבורי, כיבוד מקומו של השני בנפרד ממני. זאת המלאכה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול