לשתות ממנו לרוויה (פרשת חוקת)

פרשת חוקת מתחילה בדיני טומאה הנוגעים למגע עם המוות ודיני ההיטהרות ממנו. בהתאם לאמירה של צ'כוב: אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יירה עד סוף המערכה השלישית, מוות שמוזכר בתחילת הפרשה ילווה אותה לכל אורכה. בפרשה הזאת מתה מרים ואח"כ אהרון. בפרשה הזאת משה מתבשר על מותו וגם בני ישראל מתים במגפת הנחשים. בין מות מרים ואהרון מופיע הסיפור המפורסם על משה שהכה בסלע כדי להוציא מים במקום לדבר אליו. פרשה שעוסקת במוות, באבל, בהתמודדות עם החוסר ועם הקושי. באמצע הפרשה, לאחר מות מרים ואהרון, בעיצומו של מסע הנדודים מופיע הפסוק הבא: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. את הביטוי "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" רש"י מפרש כך: "לשון קיצור נפש, באדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך ליבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם,.. שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו" רש"י ופירושו מאיר לי את כל הפרשה באור חדש. העם, ההולך במדבר במשך שנים, נפרד משני המנהיגים הדגולים שלו. מרים הנביאה שהייתה מקור השפע, המים, החיוּת, ואהרון הכהן הגדול, אוהב הבריות, אוהב השלום ורודף השלום. משה איבד את אחותו שליוותה אותו עוד כשהושם בתיבה ביאור ואת אחיו ששימש לו כפה במשך שנים. משה וגם העם התקשו להכיל את מטעניי הצער וכפי שאומר רש"י, כשהלב לא יכול להכיל את הצער, הנפש קצרה, אי אפשר לשאת את הטורח המגיע, אין יכולת לשאת את משא החיים. כל ראיית העולם משתנה כשהלב מלא בצער. הכול כל כך קשה ובלתי אפשרי. המציאות נראית כמקום יבש וחסר חיים, אין תקווה, אין אהבה, אין שמחה. כשהלב כבד מצער הגוף מתקשה לשאת את משקל הלב, הדרך נראית ארוכה ומייגעת, והארץ המובטחת רחוקה מתמיד. קשה למצוא את המילים הנכונות, קשה לראות את הטוב שמתקיים. מה הפלא שמשה לא מצא את המילים לדבר אל הסלע? מה הפלא שהעם כועס ומתלונן? ובכל זאת, בפרשה שלנו התגובה למעשהו של משה ולטענות העם אינה של חמלה וקבלה. משה נענש וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. והעם נענש וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל. פעמיים התגובה על קוצר הנפש היא קיצור החיים. אז מה הפרשה מלמדת אותי? שאסור להיות עצובים? שאסור להגיד שקשה? שאסור להיות מלאי צער? או שאולי הפרשה מדגישה מהי הראייה הנכונה. בצער, בכאב, בקושי, כשנראה שאי אפשר יותר, הראיה שלנו אינה אמיתית. זו דרכה של החולשה להרפות את ידינו, זו דרכו של העומס להטות את ליבנו, זה דרכה של אי האמונה. כשנכנעים למקומות האלה, מגיע איתו המוות. מות התקווה, מות השמחה, מות האהבה. לפני שבוע נחשפנו לסיפורה של אסתי ויינשטיין, חסידת גור לשעבר, ששינתה את אורח חייה ונותקה מבנותיה. הכאב והצער של הניתוק היו חזקים ממנה, היו חזקים מהחיים החדשים שבנתה לעצמה. הכאב והצער הרגו אותה. היא לא הצליחה להתחבר שוב למעיין החיים, לכוחו של הלב. הפרשה מלמדת אותי שזו אינה הדרך הנכונה. הפרשה מלמדת אותי שבחיים יש התמודדויות קשות. יש פרידה ומוות, יש צער וכאב, יש תקופות של יובש, יש תקופות של רעב, יש תקופות שהמדבר לא נגמר, יש תקופות שהלב נשבר. גם בתקופות אלו, אולי במיוחד בתקופות אלו, אני מוזמנת לזכור שהפתרון אינו במכה או בייאוש. הפתרון אינו ברצון להפסיק לחיות. הפתרון נמצא בבקשה, באמירה, בתפילה, בנגיעה אחת רכה. ברגעים קשים אלו אני נזכרת בדבריו של הנביא ישעיהו: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה. את הכוח, את המים, את הרצון בחיים אפשר לשאוב מהמעיין הפנימי, המעין שיודע שיש ישועה, המעיין שנמצא מתחת לכאבים כולם. המעיין המפכה תמיד, שמחכה שנמצא את הדרך אליו דרך השמחה, האהבה, האמונה.

שתהיה שבת שלום, שבת של נחמה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול