השעה תשע בבוקר ואני נוסעת לפגישה החשובה שלי, מלאת תקווה, מלאת התרגשות, מלאת רצון להגיע. הרגל על הגז ואני מרוצה, עד שבתשע וחצי אני נעצרת בחריקת בלמים. פקק, שמוביל לפקק שמוביל לעוד פקק.
לא מתקדמת. זוחלת לאיטי וכבר לא מרוצה בכלל. הכעס מתעורר, והעצבנות, וההתנצלות, והחשש שאפסיד את הפגישה, והשיפוטיות, כולם יחד איתי בתוך המכונית.
בוקר שגרתי בכבישי ישראל, שגרה המאפיינת גם את ההתקדמות בחיי.
לפני כשנה עשיתי את קפיצת האמונה (leap of faith). עזבתי מקום מוכר ברור וידוע והמשכתי הלאה. התחלתי נסיעה בדרך לא מוכרת ללא מפה מכוונת.
העולם קיבל את קפיצתי בזרועות פתוחות. הצלחתי לבנות לי מקום טרי, מקום חדש, מקום בהתהוות. הצלחתי לעשות את המעבר, גיליתי מקומות חדשים בתוכי, יכולות חדשות, התמודדויות מאתגרות.
יצאתי לדרך החדשה עם רגל על הגז מלאת תקווה, מלאת התרגשות, מלאת רצון להגיע.
ואז הגיעו המחשבות המהססות, הספקות, סימני השאלה: להגיע לאן? מה המטרה? אני מרגישה שנדרשת חובת הוכחה, אבל איך להוכיח ומה בדיוק? האם אני נוסעת בכיוון הנכון? האם זו הדרך? וכך אחרי חצי שעה של נסיעה מהירה וזורמת אני נעצרת. נעצרת בגלל מחשבה תקועה שיצרה פקק, הרבה מחשבות כאלה, הרבה פקקים: מה את בעצם עושה? כמה כסף את מרוויחה? מה המטרה שלך? מה יהיה איתך כשתהיי גדולה? תנועת חיי שהתחילה בנסיעה מהירה נעצרה בפקק, ועוד נסיעה ועוד פקק. סיגל גריבי מדווחת על עומס תנועה כבד. כשאני תקועה בפקק מיד באים לארח לי לחברה הביקורתיות, והשיפוטיות והכעס והפחד וההתנצלות. והחיים כבר לא שמחים ולא מתקדמים.
אני זקוקה בדחיפות לחולצת פקקים, לחולצת הפקקים שלי קוראים הבנה, וזה מה שהיא אומרת: את יודעת מה את עושה. את עושה טוב. את קשובה לקול פנימי עמוק ולקול חיצוני גבוה. את יודעת לדייק. את הולכת קדימה. מה זה חשוב לאן? ואם תהיה לך מטרה ברורה ופתאום פניה מסקרנת? לא תפני? תוותרי? תמשיכי קדימה רק כדי להגיע? רק הגיעה ההבנה הזו וכבר עפות להן מהחלון ההתנצלות והביקורתיות. וכדרכה של הבנה היא מביאה איתה חָברה, עוד הבנה, שאומרת כך: הדרך היא המטרה. בדרך יש למידה וצמיחה ונתינה וקבלה והתפתחות והתגברות. ומה יש בסוף? איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. ועכשיו עפות החוצה הכעס והשיפוטיות ומיד מגיעה הבנה נוספת והיא אומרת: עכשיו זה מה שנחשב. לעשות את המיטב עכשיו. הדוקטורט שלי זה החיים שלי וכל יום אני עובדת עליו. כל יום והניסיונות שלו, כל יום וההצלחות שלו. כדי לקבל את הדוקטורט הזה עלי להיות פתוחה למה שאני מקבלת, לאיך שאני נותנת. בלי לקפוץ את היד ואת הלב. בלי לאחוז. ועכשיו לטינה ולפחד לא נשאר מקום במכונית וגם הם התעופפו החוצה. וראו זה פלא, הפקק נעלם ואוטוסטרדת ההתקדמות שלי נפתחת וזורמת ללא הפרעות. סיגל גריבי מדווחת: התנועה זורמת כסדרה. כשהכול זורם כסדרו הבקרים השגרתיים בחיי הם בקרים שמחים. פוקחת עיניים, פותחת את התריס. השמיים כחולים, או מעוננים, השמש זורחת או שיורד גשם, לא חשוב. היום מתחיל עם כל האפשרויות שהוא מביא איתו. עם השיעורים שאַלַמד, עם השיעורים שאֵלמד, עם המתנות שיגיעו, עם הרעיונות שייוולדו, עם הדברים המיותרים שאפרד מהם. הכול פתוח ואפשרי. אני שמחה עם מה שקורה, מקבלת את עצמי עם מה שאני יכולה, נוסעת בחופשיות בדרכי החיים, לא נעצרת ע"י ביקורת, או היסוס, או גאווה מיותרת. לא עוצרת אחרים ע"י ההימנעות שלי או ההפרזה שלי. שמחה מעצם המסע. הכיוון- קדימה וכמו מרקו פולו, מגלן וקולומבוס לפני: אני בודקת בכל שנה היכן אני נמצאת ומשם מתקדמת הלאה, מציירת את מפת חיי, מגלה את עולמי. וכבר לא אכפת לי מה אני אהיה כשאהיה גדולה, כי אני כבר גדולה וממשיכה לגדול מיום ליום.
Kommentare