היום באמצע הבישול הייתי צריכה לפתוח צנצנת זכוכית, לא הצלחתי. ניסיתי שוב, לא הצלחתי. ניסיתי כמה פעמים- לא נפתחה. הורדתי את הסיר מהאש וחיכיתי. הרגשתי ילדה קטנה לא יכולה מיואשת וכועסת. אפילו חשבתי לבקש עזרה משליח שהביא חבילה, אבל החלטתי שזה מוגזם. ואז ניסיתי שוב- ונפתחה. תחושה של ניצחון מתוק מילאה את ליבי. ניצחון פצפון אבל משמח. אני כבר לא הילדה, אני מנסה, אני יכולה וההצלחה- כולה שלי.
השבוע פגשתי לומדות ולומדים ששיתפו במלאכות של הצלחה: הצלחה במקום העבודה, הצלחה בתקשורת בבית, הצלחה בתחום הזוגיות. המלאכות היו שמחות אך הגיעו בלווית התנצלות: זה לא תמיד ככה, לא נעים לי להתגאות, זה ממש יוצא דופן. הדיוק, השקט והשמחה נמהלו בהסברים מטשטשים ובדברי הָקְטָנה. המלאכות האלו שיקפו לי כמה קשה לנו לפרגן לעצמנו, כמה קשה לנו לחבק את ההצלחה ולהגיד- כן, היא שייכת לי: אני זו שנשארתי על מקומי ולא התערבבתי, אני זו שצחקתי במקום לכעוס, אני זו שהגיעה להישגים בעבודה בלי לחץ, אני זו שניסיתי עד שהצלחתי. אני עשיתי את זה, כל הכבוד לי! מילים כאלו נתפסות עדיין כיוהרה, כהגזמה כמצב שאני עפה על עצמי.
ולמה לא? למה לא לעוף על עצמי?
למה לא להיות בהכרה ליכולת הטובה שהתפתחה, למקום הרגשי שהתנקה, למחשבה החדשה, המחזקת שתפסה את מקומה של המחלישה?
ימימה מלמדת אותנו: "אם מגיעים לשמחה אז באמת מגיעים.
תחייכו גם לעצמכן ולא רק מבקרות את עצמכן"
איזה יופי של מתנה היא זו, לחייך לעצמי, למצוא את המקומות בהם אני מבסוטית על עצמי.
לזהות מקום שהיה לי קשה והשתחרר. לזהות התנהגות של ילדה שהשתנתה, לזהות את הלומדת החיה וקיימת בתוכי, ומאפשרת לי להצליח.
להצליח במה? להצליח להיות אני בטוב שלי. להצליח להביא את הטוב הזה לידי ביטוי בעולם. גם אם זה מתבטא בהצלחה כלכלית, במניעת ריב או סתם בפתיחת צנצנת.
גם אם זה נראה נורא גשמי ולא רוחני, גם אם לפעמים העומס עוד קובע, גם אם זו היתה נקודת אחת של אור בתוך היום המבולבל.
לעוף על עצמי, לחייך לעצמי ולטפוח על השכם, או לחבק, או לצחוק בקול רם
ולהיות בשמחה, רק לא להתקמצן על השמחה, כי להגיע לשמחה זו ההגעה האמיתית.
בימים אלו אנחנו נכנסות לחודש אדר, הראשון מבין שניים.
יש לנו הזדמנות כפולה לוותר על כובד הראש, על המחשבות המחסירות, על ראיית החסר ולהתחבר לשמחת הלב.
היא מחכה לנו שנבוא ונחגוג איתה.
Opmerkingen