לך לך

אברהם שמע את הציווי לפני אלפי שנים, ומאז האדם לא הפסיק ללכת.

הולך מבית הוריו, הולך מארץ מולדתו, הולך רחוק, הולך מהר. עוד יעד, עוד מטרה, עוד הישג.

כולנו הולכים כל הזמן. מתרחקים, משנים, נעלמים. כי כמו שאמרו במערכון של הגשש: "שמה עוד לא היינו"...

וכאן? כאן כבר ממש היינו?

הרי לאן שלא נלך תמיד נישאר כאן, בתוך עצמנו. עם חוויות המציאות שלנו, עם חוויות העבר שלנו, עם מי שאנחנו.

משא כבד שהולך איתנו לכל מקום.

אז אולי נעצור קצת את הלך לך, אולי נעמוד רגע ונקשיב, אולי נניח לרגע את המשא.

אולי נגלה מתוך המנוחה את הברכה. ברכת האדם , ברכת האהבה , ברכת החיים עצמם.

"אפשר יגיע יום- כל עולמך ישוב אתך אל קו מצפן הלב ושוב תהיה אתה- אתה" (יחזקאל רחמים)