לא טוב היות האדם לבדו (פרשת דברים)

השבוע אנחנו פותחים, בשעה טובה, את הספר האחרון בחומש. ספר דברים. ספר דברים, כשמו כן הוא, עוסק כולו בדיבור, דיבורו של משה אל עם ישראל. דיבור אותו מכנה מיכה גודמן: "הנאום האחרון של משה". דרך ארוכה עשה משה מאז פגישתו הראשונה עם ה', מול הסנה הבוער. פגישה בה קיבל עליו את המשימה להפוך את עם העבדים לעם בעל בית. פגישה בה התוודה ש:"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם". עברו יותר מארבעים שנה. משה עמד במשימה. הוא הוביל את העם בתהליך של שינוי ועבר בעצמו שינוי גדול. היום הוא איש של דברים. הדברים שהוא אומר לבני ישראל לפני כניסתם לארץ כנען ילוו אותנו מעכשיו ועד סוף חודש תשרי. את פרשה דברים אנו קוראים בשבוע שבסופו חל תשעה באב. הרב עדין שטיינזלץ מוצא קשר בין הפרשה ובין מגילת איכה אותה נקרא מחר בערב: בפתח דבריו משה אומר את המילים האלו: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם מגילת איכה נפתחת במילים:אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה

משה מדבר על בדידותו של המנהיג, על הקושי כשאין עם מי להתחלק, כשאין חיבור לאנשים שסביבך, כשאין על מי לסמוך. מגילת איכה מספרת על הבדידות כתוצאה. בדידות מרחיקה, מצרה, כואבת. מה יש בו בלבד שהוא כל כך קשה? אולי הקושי הוא בתחושה של ניכור. של חוסר קשר לסביבה שלי. אולי הקושי הוא בתחושה שאין מי שרואה אותי. אנחנו זקוקים לאדם אחר כדי להנכיח את קיומנו בעולם, כדי להישמע, כדי להיראות. כדי לתת לנו אפשרות לתת, אפשרות לעזור, אפשרות לאהוב. ללא האחר אנחנו חיים במקום מצומצם מאד, המקום עליו מדברת מגילת איכה, המקום בו אני לא רואה אף אחד חוץ מעצמי, חוץ מצרכיי, חוץ מענייני. זה מקום המביא לאבדון. למשה היה קשה לשאת את קשיי העם, ואולי היה לו גם קשה שהתייחסו אליו רק כאל מנהיג ולא ראו אותו כאדם. משה מצא פתרון מנהלתי, הוא חילק את עבודת המשפט בינו ובין אנשים חכמים וידועים, ובכל זאת, הדבר לא הקל את בדידותו, לא עזר לו להיראות. במהלך ספר במדבר קראנו על בקשותיו ותחינותיו מה' לפטור אותו מהתפקיד הזה. קשה להיות לבד. למשה היה את ה' לדבר איתו פנים אל פנים, ולנו? איפה אנחנו בעולם הזה? האם יש לידינו מי שרואה אותנו? שמאפשר לנו להיות אנחנו, ולא רק בתפקיד? האם אנחנו רואים אנשים אחרים? מסכימים להיות עזר כנגד? מסכימים לתת ולא רק דורשים לקבל?

בכל הפרשות הבאות ייתן משה עצות לעם הצעיר הנכנס לארצו, חוקים ומצוות, בסיס לחברה מתוקנת. בכולם תהיה שזורה הנתינה לאחר, תשומת הלב לאנשים שבסביבתי, צניעות ומוסריות. אנחנו יודעים שהמצוות לא קוימו, הערבות ההדדית לא התקיימה והעם הוגלה מארצו. השבוע מסתיימת לה תקופת בין המצרים, תקופה שהזכירה לנו מה קרה כשלא ראינו את מי שסביבנו, כשהתמקדנו לגמרי בעצמנו, כשנותרנו ממש לבד, גם ללא אלוהים. עבורנו היום, זה זמן מצוין לבחור אחרת. להסתכל סביבנו, לראות את האנשים שאיתנו, לפתוח את הלב. להרבות אהבה ולהרגיש אהובים, להרבות בנתינה ולהרגיש מקבלים, להרבות בהתקרבות ולהרגיש קיימים.

שרית שמיר כתבה בשירה "ימינו": " כל שאדם צריך שתהא נפשו שקטה וצרכיו מסופקים שבריאותו תהא מאפשרת תנועה וספירת נשימותיו תקינה שבטחון ינוח כאוצר על מפתן לבו ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון פעם אחת לפחות בידיים שאינן שלו "

אולי אם נסכים לתת את המפתח לפחות פעם אחת, אולי אם נסכים להחזיק אותו בחמלה למישהו אחר, אולי תהיה זו תחילתה של גאולה.

שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול