לא חייבים לסבול

סבל הוא חלק ממסענו בעולם, כמו השמחה, העצב, הריגוש, השקט, האהבה.

הוא בא ופוגש אותי בנקודות החלשות שלי, כשאני מרגישה שאני לא יכולה, שאני לא טובה, לא חשובה, לא יודעת, לא אהובה.

הוא בא ומתלבש על הלב ואומר: ככה זה:העולם רע, האחר רע, המצב רע.

לכן הוא קייים, להסביר לי שעכשיו לא טוב ויש מי שאשם. לפעמים האשם זו אני, לפעמים זה שעומד מולי, לפעמים ראש הממשלה או מזג האויר.

סבל הוא חלק מהעולם, וכמו כל דבר בעולם יש לי את הבחירה: להיאחז בו, להתבוסס בו, להאמין לו, להשתכנע ממנו.

או ללמוד משהו חדש על עצמי.

מתוך הקשבה לסבל אני יכולה ללמוד מה חסר לי: שידאגו לי, שיתנו לי, שיאהבו אותי, שיעשו עבורי. חסרה לי תחושת ביטחון, תחושת אהבה, תחושת שייכות, תחושת ערך, מקום בעולם. למה הם חסרים זה לא חשוב, מה שחשוב זו ההבנה.

חסר לי משהו ולכן אני סובלת.

עכשיו השני כבר פחות אשם, עכשיו גם אני כבר לא אשמה. עכשיו אני מחכה להבנה הבאה: איך אני משלימה לי את מה שחסר לי?

לא מבטלת את הרגשת החסר, לא משתיקה אותה, לא מתנצלת ולא מתרצת. מקשיבה לה בכבוד ועונה לה: את אשליה. אשליה מאד משכנעת שמחשיכה את מה שקיים. אשליה שגורמת לי לראות שחסר לי כשבעצם יש לי כל כך הרבה.

אשליית החסר מספרת לי שבלי הזוגיות הזו אני לא מספיק שמחה, בלי העבודה הזו אני לא ממש שווה, בלי הבית הזה אין לי שום מקום, בלי שמזמינים אותי אני לא אהובה.

כשבעצם, באמת באמת, המקום שלי תמיד קיים, האהבה היא חלק ממני, אני שווה מעצם קיומי והשמחה היא חלק מעולמי.

כשאני מבינה שהסבל בא ללמד אותי על החסר לקיומי אני כבר לא כועסת כל כך. אני כבר לא סובלת כל כך. אני בודקת איך להשלים: בסבלנות, בכבוד, בקבלה, באהבה. למי שאני בחוסר ובמלאות.

הסבל הוא חלק ממסע החיים שלי אבל אני לא חייבת לסבול, לא חייבת להזדהות איתו. אני יכולה להכיר אותו, ללמוד ממנו ולצאת מחוזקת.

"התייחסות חדשה לסבל (לעומס). לא רבים עימו, לא מחטטים, לא להרהר, אלא בשמחה לקבלו" (ימימה אביטל)


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול