לא דברנו עוד על אהבה (פרשת ואתחנן)

הפרשה השנייה בספר דברים נפתחת בשיתוף של משה. משה משתף את העם בשיחה פרטית שלו עם ה'. וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן

משה מתחנן בפני ה' שיאפשר לו לעבור את הירדן ולראות את הארץ הטובה. רש"י מפרש את המילה "ואתחנן" כיוצאת מהמילה חינם. לבקש משהו בחינם, כמתנה, לא כגמול על מעשים טובים. משה לא מבקש שכר על הובלת העם במשך 40 שנה, הוא מבקש מתנה. בקשתו לא נענית. התשובה שהוא מקבל היא: אל תדבר על זה יותר. תעלה על ההר ותראה את הארץ. זה הכי קרוב שתגיע. תשובתו של ה' ברורה וחד משמעית. כשזה נגמר זה נגמר. כשהתפקיד הסתיים הוא הסתיים. אין הארכת זמן, אין תוספת קדנציה, אין בונוס. צריך לדעת להיפרד. ומשה, כמו מנהיג גדול. מקבל את הדין. מקבל את הקביעה שהסתיים שלב ואיתו הסתיים תפקידו: הובלת עם של עבדים דרך שינוי גופני, נפשי ומנטלי. והפיכתו לעם של אנשים חופשיים המאוחדים באמונה באל אחד (בניגוד למה שהיה מקובל, עבודת אלילים). משה מילא את תפקידו בהצלחה מרובה. העם עומד להיכנס לארץ. הוא יצטרך ללמוד להיפרד מחיי הנדודים ולהתרגל לחיי הקבע. בשביל זה צריך מנהיג אחר. עכשיו נותר למשה להיפרד. ואיך נפרד משה מבני ישראל? באהבה. בתחינה. במתן עצות אחרונות כדי שיהיו להם חיים טובים בארץ. הפרשה מלאה במצוות וחוקים, הוראות ברורות ואיסורים חד משמעיים, תזכורת מהרגעים המכוננים למרגלות הר סיני, מהיציאה הדרמטית מארץ מצרים וחזרה על עשרת הדיברות. ובסוף נאמר: הכול בא מהאהבה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם--וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים. ח כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וְיָדַעְתָּ, כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים: הָאֵל, הַנֶּאֱמָן--שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו, לְאֶלֶף דּוֹר.

הברית בין ה' לעמו מושתתת על אהבה. בחירה מתוך אהבה. ובתמורה עם ישראל מצווה לאהוב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ

ואהבת. אנחנו מכירים את הציווי הזה בפעולות של עשייה: ואמרת, וזכרת, וקידשת. אבל איך אפשר לצוות על רגש? איך אפשר לצוות לאהוב. בכל הלב, בכל הנפש, בכל מידה אפשרית? התשובה של משה נמצאת במילים הידועות: שמע ישראל. שמע ישראל, הקשב. הקשב לאהבה שבתוכך. היא נמצאת שם. גם אם לא נתת לה מקום, גם אם לא אפשרת לה לגדול, גם אם לא העזת להרגיש אותה, גם אם היית עסוק וטרוד מדי במלאכת היום יום, גם אם ראית מסביבך אלילים מפתים אחרים. שמע ישראל את האהבה שלך. לאלוהיך. לעולם שהוא ברא עבורך, לחיים שהוא נתן לך, לאפשרויות שהוא זימן לך. שמע ישראל את האהבה. ותן לה ביטוי בחייך. . היום, יום שישי, חל ט"ו באב, חג הפיוס והאהבה היהודי, חג המסמל אהבה המביאה לאחדות. כמה יפה שביהדות הקשר בין איש ואישה הוא כמו הקשר בין אדם לאלוהיו, קשר המבוסס על שמע, על הקשבה. על אהבה הדדית: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. אהבה שבאה לידי ביטוי בכל יום, בכל מקום, ברגעים הקטנים של החיים. גם כשקשה, גם כשקל, גם כשמאתגר, גם כשפשוט. גם כשזה חדש, גם כשזה נמשך כבר שנים. אהבה שמחוברת לעשייה, שימת לב (כל הלב) לנוכחות של השני/ של האלוהים בחיינו. להקשיב לו, לכבד אותו, לעשות למענו. לפתוח את הלב כדי לתת מקום לאהבה לגדול, לצאת ולהיכנס. זה מה שמוריש משה לעמו האהוב: את מצוות ההקשבה, את מתנת האהבה. הקשבה המביאה התקרבות, אהבה המביאה חסד, הקשבה המביאה תיקון, אהבה המביאה שמחה, הקשבה המביאה הסכמה, אהבה המביאה חיבור. בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו. שנזכה לשמוע אותה, להרגיש אותה, לחיות דרכה.

שבת שלום