"רואה את עצמי במטוס הממריא
תחתי נפרשים פרדסים וכפרים
חשה את האושר רוקד בליבי
טוב לי כל כך, והנה מחשבה:
הנה עוד דקה
והרוח תחבוט על פני
הנה עוד דקה..."
עוד דקה, מה היא תביא איתה?
כשהכל טוב, כשהשמחה ממלאת את ליבי, כשאני מרגישה אהובה, בטוחה, רצויה- אני ממריאה.
אני עפה גבוה, הכל נראה יפה ופסטורלי, הכל אפשרי ובהישג ידי.
הבעיה היחידה כשאני עפה גבוה היא סכנת ההתרסקות. לפעמים נגמרת פתאום הרוח המָעָלה, לפעמים נתקלים בציפור גדולה, לפעמים יורד גשם עוצמתי, לפעמים אני אפילו לא יודעת מה פוגש אותי.
כמה שאני עפה יותר גבוה, כך הנפילה תהיה יותר כואבת. הזעזוע יותר עוצמתי וחיבור החלקים מחדש הוא יותר מורכב.
זה כל כך כיף לעוף וכל כך כואב להתרסק.
אני אוהבת לעוף, אני מחפשת הזדמנויות למלא את עצמי בשמחה הממריאה וכדי לא להתרסק מהנפילות אני מבינה שאני צריכה ללמוד מהצנחנים ולהרכיב לעצמי מצנח.
"כשיפתח עלי כשיפתח
את העולם כולו אשכח
אני לבד והמצנח
שיפתח, שיפתח
שיפתח עלי."
ממה ארכיב את המצנח שלי? מה יעזור לי לא להתרסק בנפילה המפתיעה?
אני לוקחת נשימה עמוקה ומחברת את החלקים:
שליטה ומידתיות, כוח וגמישות, בטחון ומקום אישי, קבלה וסבלנות.
שליטה ומידתיות- יש לי שליטה על מידת ההמראה, על משך ההמראה, על מה שקורה לי כשאני באוויר. אני בודקת את המידה שמתאימה לי, בלי הזדקרויות מוגזמות, בלי הטיות חדות. אני עפה במידה המדויקת לי.
כוח וגמישות- איפה נמצא הכוח שלי, כמה הוא מייצב אותי, איך אני יכולה להשתמש בו להתחזקות ולא לשבירה, איך אני משתמשת בגמישות שלי שתאפשר לי לרכך את המכה?
בטחון ומקום אישי- זוכרת כל הזמן שיש לי מקום בטוח על הקרקע. שגם אם אגיע לקרקע זה לא כישלון, זו הזדמנות לחזור למקום האישי, הבטוח, הבלתי מותנה בכלום. זוכרת לאהוב את המקום הזה, לטפח אותו ולחזק אותו.
קבלה וסובלנות- בסופו של דבר, גם ההמראה, גם התעופה וגם הנחיתה, היא שילוב של המון גורמים. חלקם תלויים בי, חלקם לא. מקבלת את הגורמים "המפריעים", מניחה להם, אפילו מודה להם, ממשיכה הלאה.
יודעת שהדרך שלי למעלה תגיע שוב בזמנה, בזכות האהבה, האמונה והרצון המהותי להיות טובה.
"רואה את עצמי מרחפת באוויר
חופה לבנה, לבנה מעלי
את כל מיתרי המצנח אאסוף
מיד כשאנחת, אקום על רגלי
ושוב מחדש
אשא לשמים עיני,
ושוב מחדש
תחזור השמחה לחיי"
תודה ליורם טהר לב על השיר וההשראה.
שבוע טוב והמראה בטוחה.
Comments