כשאת שומעת לא

האם את נעלבת? האם את מוותרת, כשאת שומעת לא? האם הלא הזה סוגר ת'לב, מרחיק אותך מכל הרגש האוהב? האם כואב, מקטין מחליש? האם מוחק הכול, האם מכעיס? כי את שומעת "לא" כל כך חוסם שלא נשאר עוד שום מקום לשמוע כן.

לא. מילה כל כך קטנה, כמה היא חזקה. איך היא מצליחה לתפוס את כל המקום בלב, במחשבה. איך היא משכנעת אותי שאני לגמרי לא. כל הכן שבעולם לא עומד בפני לא אחד קטן. מה הוא ה"לא" הזה? מאיפה הוא שואב את כוחו ומאיפה כל ההשפעה שלו? "זה הזמן להשתחרר מההתניה" אומרת ימימה ומחזירה אותי לעצמי. "זה הזמן להשתחרר מהתלות באחר, להתחזק על מקומך כלא נסוגה ולא נסערת בעבור מילים שנאמרות". אם ה"לא" ששמעתי התפשט בכל המערכת, אם הדחיה של השני סגרה לי את הלב, אם היא גרמה לי היסוס וחוסר בהירות, גרמה לי כעס ועצב, סימן שהתרחקתי מעצמי. הלכתי עם ה"לא" של השני למחוזות העומס שלי. אם ה"לא" ששמעתי גורם לי להרגיש דחויה, סימן שאני דוחה. דוחה את עצמי. דוחה את כל הטוב שיש בי. נשארת בחוסר וודאות: האם אני טובה? האם לא? האם אני יודעת? האם לא? האם אני ברורה? האם לא? כל ה"לא" הפנימי מתעורר ותופס מקום. תופס מקום במחשבה שמשכנעת שה"לא" הזה צודק ונכון, שבאמת אין לי מה לתת. תופס מקום בלב, סוגר וחוסם את הרגש הטוב, ומה שנשאר זה אכזבה, תסכול עצב וכעס. תופס מקום בקשב שאינו יכול לשמוע את מה שהשני אומר, הוא שומע רק את התרגום הפנימי, שתמיד הוא לרעתי. וגם תופס מקום של הרצון הטוב, ונשאר רק הרצון להתרחק, להסתגר, להתקפל ולהיעלם, או לחילופין לצאת מלחמה, בתוקפנות באלימות, לכבוש מקום בכוח. כך או כך אני כבר לא מחוברת למי שאני, לזו שיכולה לתת ויכולה לקבל, שיכולה ללמד ויכולה ללמוד, שיכולה לאהוב ויכולה להיות אהובה. לזו שיש לה מקום ברור ויציב. כשאני שומעת "לא" ומחבקת ומאמצת אותו, הופכת אותו למשקפיים שדרכן אני מסתכלת על העולם, אני מצרה מאד את הראיה שלי. אני צובעת את כל שאר האפשרויות בצבעי ה"לא", צבעים של שחור ולבן, הרבה יותר שחור מלבן. אז מה אפשר לעשות כשאני שומעת "לא"? קודם כל לדעת שליד ה"לא" הזה תמיד קיים גם כן. תמיד. הוא יכול להיות כן לדבר אחר לגמרי, ממישהו אחר לגמרי, בזמן אחר לגמרי, אבל הוא קיים. לתת לו לפחות אותו משקל כמו ל"לא". הרי את כל הכן שמגיע בשפע ובקלות אני בכלל לא סופרת. הוא פשוט בא. אז אולי הגיע הזמן לתת לו משקל? להפנות את הקשב אליו? לתת לו מקום בלב שלי? אולי אפשר ללמוד להיבנות מהכן. לראות את ההישג שבכל כן שכזה, בכל דלת שנפתחת, בכל חיוך שמגיע, בכל התקרבות שמזדמנת? אפשר וגם כדאי להגדיל את משקל הכן. ואח"כ לזכור שה"לא" של השני מגיע מהמקום שלו, שייך אליו, נובע מתוכו. כל כך מהר אני לוקחת בעלות על המילים של השני שאני שוכחת שהם בכלל שלו. ה"לא" שנאמר לי מגיע בגלל שלשני זה לא מתאים, בגלל שהשני לא יכול, בגלל שהשני לא פנוי. לא בגללי. ה"לא" שייך לדובר, לא מעיד על חסרון שבי. אני יודעת מה יש לי להציע, מה אני יכולה לתת. כמה טוב אני נושאת, מהי הברכה שלי. אם מישהו לא רוצה אותה כעת, זה לא מפחית ממנה, לא מקלקל אותה, לא אומר שהיא לא שווה. אני עדיין נושאת את הברכה שלי. ויש, יש מי שרוצה לקבל אותה. יש מי שיכול ליהנות ממנה, יש מי ששמח לקראתה. לשם אני מוזמנת. כשאת שומעת "לא" את נזהרת ונשמרת להשאיר את ה"לא" במקומו, לא לערבב אותו עם הטוב שבך. כשאת שומעת "לא" את נזכרת בכל הכן הקיים בעולמך, הקיים בתוכך ומתוכו נותנת. נותנת לעצמך קבלה, נותנת לעצמך תמיכה, נותנת לעצמך הבנה, נותנת לעצמך את כל הכן שאת יכולה. "כשהינך בוחרת בטוב המיותר לא מופיע".


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול