כל המוסיף גורע

הבוקר עלה, אני קמה ליום חדש. עוד לא שמונה בבוקר וכבר אני שומעת דרישות: את יכולה לעשות כביסה אני צריכה את החולצה הלבנה? את יכולה לקחת אותי לסידורים? את יכולה לקנות לי גרביים? את יכולה למצוא לי את הטלפון של המלון? רק התחיל הבוקר וכבר אני מרגישה כמו משרתת. למה הכול אני? למה על הבוקר? למה ברגע האחרון? ומה איתי, לי אין חיים? עוד לא התחיל היום וכבר מרגישה שאין לי מקום. מרגישה לחוצה, לא מרוצה, אשמה ומאשימה. שמונה בבוקר והילדה המתגוננת, המפחדת, הלא מרוצה והכעוסה יוצאת לפעולה. אני מכירה את הילדה הזאת, הילדה שפעם היה נורא חשוב לה להיות בסדר, הילדה שחיברה "להיות טובה" עם "להיות נאהבת", הילדה שנורא רצתה שיראו אותה ועשתה הכול בשביל שזה יקרה. הילדה הזאת בת 5. איך היא קשורה אלי, אישה בת 50?

ימימה אומרת: "יש כאן אחריות על העומס האישי, לדעת שאתן אחראיות לשמור על העומס במשך שנים ולהיות בסתירה. גם אתן נושאות את האחריות על ההחמרה שעשיתן במשך שנים." היום בשיעור למדנו על התוספת שלי לעומס האישי. העומס בא מזמן ילדות, אין לי עליו אחריות ויכולת השפעה. אך אני כן אחראית על שימורו, על טיפוחו, על האחיזה בו. ולא רק ששמרתי עליו יפה יפה, אלא גם הוספתי עליו וחיזקתי אותו והגדלתי והחמרתי. העומס מילדות תופס עכשיו הרבה יותר מקום, בגללי. אז אין לי את היכולת לשנות את מה שלמדתי בזמן הילדות אבל יש לי את היכולת להשאיר זאת בעבר ולא להביא את זה לרגע זה, לבוקר הזה, ליום הזה. יש לי את היכולת לקחת אחריות על התוספת שלי, ויש לי את היכולת ללמוד הבנות חדשות להשתמש בהן כדי לעזור לי לשחרר את האחיזה בעומס. ההבנה הראשונה היא הפרדה בזמן. עכשיו שמונה בבוקר ואני בת 50. ההבנה השנייה היא הפרדה ביני ובין האחרים. שומעת את בקשות בני ביתי (בקשות, לא דרישות). שומעת ולא מתערבבת בעומס שלי, בעומס שלהם. שומעת ועונה. לא עונה למיותר (למה אני, למה עכשיו). עונה מתוך הדיוק שלי: יכולה לעשות כביסה, אתפנה לקנות גרביים בעוד יומיים, את מס. הטלפון אשלח מאוחר יותר, וסידורים- כנראה בשבוע הבא יחד עם שלי. הכול בסדר, הכול מתקבל. אין ריב מיותר, אין הפרזה במילים, אין ערבוב של מיותרים. כאן, עכשיו, היום, בוקר חדש התחיל. עם הדיוק שהתאפשר, עם הכרת מקומי, עם נוכחות בעכשווי. בוקר טוב.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול