כי תשא

פרשת כי תשא היא פרשה מטלטלת, שלוקחת אותנו משיא לשיא, מעלה ומטה, במערבולת של רגשות והתרגשויות. הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת, ומתחילה בפגישת משה עם ה' על הר סיני בה משה מקבל הוראות מדויקות להכנת המשכן וכליו, בגדי הכוהנים, טקסי ההתקדשות, והוראה לתרומת מחצית השקל מכל אדם לעבודת המקדש לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. דבר שמעלה שאלה מעניינת: איך כסף מכפר על הנפש? בתום הפגישה ה' נותן למשה לוחות עדות הכתובים באצבע אלוהים לסמל את הברית בין ה' לעם.

ובאותו זמן, למטה במחנה... וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. העם מבוהל, לאן נעלם משה? הלך ולא חזר. השאיר עם של עבדים, חסרי כיוון וחסרי מנהיג, פוחדים, מבולבלים, מחפשים משהו להיאחז בו. באין משה- תביא תחליף, תחליף למנהיג, תחליף לתחושת הביטחון, תחליף לשקט הפנימי, תחליף לידיעה. תחליף בדמות של אלוהים מעשה אדם. אלוהים שאפשר לייצר עפ"י דרישה. כי במקום שהידיעה נגמרת (לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ) מתחילה האמונה. וכשאין אמונה, נשאר חלל, חלל שצריך למלא במשהו, במישהו, בכל דבר. רק לא להישאר לבד. ואהרון? לא מתבלבל, לא עוצר, לא מספק דברי רוגע. אני פה לשרת אתכם. רוצים אלוהים, תקבלו אלוהים. אלוהים שעשוי מזהב מצרים שלכם, מהמזכרת שהבאתם מארץ העבדות והאלילות תקבלו אליל. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בחירת המילים מופלאה: "ויתפרקו כל העם" – הייתה התפרקות (התפקרות?) כללית. התפרקות מוסרית, התפרקות אימונית, התפרקות פיזית. מהמקום המפורק הזה נוצר "עגל מסכה". נוצר משהו שמכסה, שמסתיר את הדבר האמיתי, מסכה קבועה סטטית נוקשה, לפני רגע לא הייתה ועכשיו היא: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. העם קיבל את האלוהים שלו, משהו שירגיע אותו, שיסמל לו שהכול בסדר. אפשר להפסיק לדאוג, להתענות, להתנזר. אפשר לחגוג ולהתהולל.

מרגישים את ההתרסקות? את הצניחה החופשית מעולמות עליונים אל תחתית הבור? מברית מקודשת לתחליף סינטטי נוקשה?

אלוהינו מבין שמהעם קשה העורף הזה לא תבוא תקווה ומוכן לעשות מעשה- וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל שימו לב, ה' מבקש רשות ממשה (הניחה לי) לכלות את העם, נותן למשה את ההזדמנות לבחור מה נעשה עם העם קשה העורף הזה ומשה (בצעד שאולי יתחרט עליו בעתיד), מתחנן על חיי העם בסדרה של טיעונים: החל מ "עד שהוצאת אותם ממצרים, לא חבל?" דרך "ומה יגידו במצריים?" ועד "אני מזכיר לך את שהבטחת לאברהם, ליצחק ולישראל, שתרבה את זרעם, אז בבקשה לקיים הבטחות". ה' מתנחם ומוותר. העם לא נכחד, מעכשיו הוא באחריותו של משה ומשה יורד מההר עם הלוחות הקדושים בידיו, ורואה במו עיניו את החגיגה, המסיבה, המחולות שקורים במחנה. תגובתו הראשונה: שובר את הלוחות הכתובים באצבע אלוהים- בני האדם שמחפשים בטחון חיצוני, אלילי, לא יכולים להכיל את דברי האלוהים החיים. וברוח אלוהים קורא מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. ומאפשר לבני לוי להרוג 3000 איש מן העם.

הגענו באמת אל בור התחתיות. פסל מזהב המקום אלוהים חיים, רצח של אחים במקום קבלת דברי אלוהים, איפה רוח הקדושה של מעמד הר סיני?

במהלך אחרון של ניסיון לתיקון עולה משה שוב על ההר ומתחנן באזני ה'. כאן מתחיל דיאלוג מרגש, אינטימי ופרטי בין משה לבין ה', דיבור של פנים אל פנים כמוהו לא נשמע יותר בתורה כולה. מילים של אמון, מילים של אמת, מילים של ברית. משה קורא בשם ה' וסופר את מידותיו המופלאות: וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.

וה' אומר למשה: מצאת חן בעיני. אותך בחרתי מכולם וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. ארבעים יום וארבעים לילה שהה משה במעמד המקודש הזה, לא אכל ולא שתה,שמע את דברי האלוהים והביא אותם כתובים על לוחות הברית אל העם.

הברית חודשה, הפעם הלוחות נכתבו ביד אדם, כדי שיובנו ע"י בני אדם. משה יורד שוב מההר כשעור פניו קורן, אור של אהבה גדולה, של חיבור גדול, של אמונה גדולה.

השבוע הפרשה מלמדת אותי על דרגות האמונה: בקצה אחד, העם המחפש חוזק חיצוני, משהו שייתן לו הרגשת שקט ובטחון, עדיף המודל האחרון בשוק (מי אמר אייפון 6?) ובקצה השני החיבור בין משה ואלוהים, חיבור של "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", חיבור המקרין על כל המסתכל עליו. ואיפה אני נמצאת על הסקאלה הזאת? לפעמים קרוב מאד לעם, מחפשת משהו חיצוני להיאחז בו, משהו שייתן לי אישור שהכול בסדר. לפעמים אני נמצאת יותר בכיוון השני, מוצאת בתוכי את השקט, את הידיעה שבסך הכל, הכול בסדר. מוצאת את הכוח והמרכז לפעול בדרך הנכונה.

השבוע אני מתפללת שאדע למצוא שלווה ושקט בתוכי, למצוא את האיזון בין חוסר אמונה לאמונה עיוורת, להגיע לחיבור שלם בתוכי שיביא ניצוצות קורנים לחיי. שבת שלום