כי אָת מה שהלב שלי בחר, אחרי כל מה שהוא כבר. (פרשת משפטים)

השבוע אנחנו קוראים פרשה הכוללת בתוכה רשימה ארוכה של חוקים חברתיים, הנוגעים לעניינים שבין אדם לחברו. רשימה ארוכה של דינים הנוגעים לענייני היומיום: גניבה, חבלה, חוקי העבדות, דיני נזיקין, איסור לקיחת שוחד ודיני ענישה: עין תחת עין, שן תחת שן. חוקים אלה באים לקבוע נורמות התנהגות ומערכת ענישה בחיים של שיגרה, חיים בהם יש לאדם בית, רכוש, נחלה, שכנים ופרנסה. אבל ברגעים אלה העם נמצא בלב המדבר, למרגלות הר סיני. אין לו רכוש, אין לו עבדים, אין לו כסף, שדה או כרם. לשם מה ניתנו החוקים האלה עכשיו? מה המשמעות של חוקים חברתיים כאשר עדיין אין חברה מבוססת, לשם מה חוקי רכוש כאשר אין עדיין רכוש, מה משמעות חוקי חיי יום יום כאשר היום יום הוא חיי נדודים? נֶאֵמַר שאין מוקדם ומאוחר בתורה. הסדר הכרונולוגי אינו העיקר. התורה לוקחת אותנו מחוץ לממדי הזמן הכרונולוגי, ידיעת הדברים היא החשובה וכל זמן הוא זמן מתאים ללמד את הדרך לחיים טובים וראויים. הפרשה מלמדת אותי שהחינוך מתחיל מבראשית, כבר מתחילת הדרך. החינוך בנוי ממעשים ולא מסיסמאות. "כבד את אביך ואת אמך" זו הכותרת, ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים עצמם? "לא תגנוב" זו אמירה כללית, אבל אם נגנבו הכלים ששמרתי לאחר? התורה הגדולה מורכבת מהפרטים הקטנים. דווקא כשעם ישראל עוד בחיתוליו כעם, דווקא כשהילד עוד רך בשנים, זה הזמן ללמד אותו את הבסיס לחיים ערכיים.זה הזמן שהוא יאמר כמו העם: כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע .הילד מחקה את דוגמת הוריו, העם הולך אחרי משה, מוכן לעשייה, מקבל ומסכים.

החוקים הראשונים בפרשה נוגעים לחוקי העבד העברי. עם העבדים שומע איך הוא צריך להתנהג כבעל עבדים. מהם חוקי העבד העברי, מתי ואיך לשחררו. זה החוק הראשון שנותן ה' לעם העבדים. זה הדבר הראשון שאלוהים בוחר ללמד את עמו: העבדות שאתם מכירים נגמרה, העבד העברי הוא עבד לשבע שנים בלבד, אח"כ הוא משוחרר. אין לשעבד אדם לכל חייו (בתרגום להיום אולי נכון לומר, שאין להשתעבד לעבודה לכל חיינו) יש זמן לצאת לחופשי. הדבר היחיד שפוטר את העבד מהשחרור היא האהבה. האהבה שוברת את החוק: וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

כשהעבד העברי בוחר להישאר עם אשתו האהובה, עם בניו האהובים ועם אדוניו האהוב, הוא נשאר עבד לעולם, עבד מרצון. כי מאהבה אין חובת שחרור, להיפך. האהבה, המשפחה, היא הבית. היא נותנת לך מקום, שייכות, משמעות, היא מאפשרת את חופש הבחירה האמיתי, הבחירה של הלב. אפשר לעבוד בשביל מישהו אחר רק לפרק זמן מוגבל, אבל אפשר להיות כל החיים עבדים של עצמנו: לעבוד אלילים אחרים, לרוץ אחר המשרה הבאה, לחפש את האושר בכל קצות העולם, לשנות להחליף להתנסות ולרצות. הכול צורות שונות של עבדות החופש יגיע כשנגלה איפה האהבה שלנו נמצאת. כשנאהב את העבודה שלנו, כשנאהב את האישה שלצדנו, כשנאהב את המשפחה שלנו. אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי קראתי שוב ושוב ולא כתוב: אהבתי את עצמי. כתוב: אהבתי את האנשים החשובים ביותר בחיי. והנה חידוש- האהבה ליקרים לי היא גם אהבה לעצמי אבל לא ההיפך. אם אני אוהַב רק את עצמי, לא אמצא לעצמי מנוחה. דרך האהבה ליקרים לי אני נותנת לעצמי מקום, נוכחות, משמעות, אושר וגם אהבה. החופש האמיתי יגיע כשאדע שיש לי הכול ממש פה. מיהו העשיר והמאושר? זה שיש לו אהבה, משפחה ועבודה והוא יודע לשמוח בהם.

השבוע אני מאחלת לנו שהאהבה תוביל אותנו אל המקום אליו אנחנו שייכים, אל המקום אותו אנחנו אוהבים, שנדע לראות בעבודתנו זכות ולא עבדות, במשפחתנו מקום ממלא ולא מרוקן ובזוגיות שלנו חיבור מאפשר ולא שרשרת כובלת.

שבת שלום.

הלימוד השבוע מוקדש לרפואתו של אבי, זאב בן סופיה אסתר, שנאחז באהבה ובמשפחה כנגד כל הקשיים שבעולם.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול