יש רצון ויש רצון

יש רצון ויש רצון כולנו יודעים שמה שמניע אותי לפעולה הוא הרצון, אבל איזה מין רצון הוא זה? אני רוצה להזין את עצמי בטוב אבל אני רוצה גם את העוגת שמרים הזאת. אני רוצה להיות מאושרת מעצם קיומי אבל אני רוצה גם לקבל אישור חיצוני. אני רוצה לחיות בשקט ובשמחה אבל אני רוצה גם ריגושים ודרמה. אני לומדת לזהות שיש רצון ויש רצון, יש רצון הכרתי ורצון ילדי. הרצון ההכרתי משחרר מערכת יחסים תקועה ולא משמחת הרצון הילדי אוחז בה בעבור פירורי תשומת לב. הרצון ההכרתי מאפשר לשני להיות מה שהוא, הרצון הילדי דורש מהשני להיות מה שאני רוצה. הרצון ההכרתי יודע לשמור על הגבול שלי ועל המידה, הרצון הילדי מתערבב צועק, צודק ומעייף.

הלוואי והייתי מחוברת כל הזמן לרצון הראשון, ההכרתי, הגבוה, הרוחני. אבל הרבה פעמים מי שקובע הוא הרצון השני, הגשמי, הילדי. כשאני מחוברת לרצון הראשון, אני שמחה בחלקי ובקיומי כשאני מחוברת לרצון השני אני בדרישה, בסערה, באכזבה: עוגת השמרים הטעימה עושה לי כאב בטן, האישור החיצוני לא מגיע כמו שציפיתי והדרמה מתישה את כוחותי. ובכל זאת, הרצון הזה, הילדי, המיידי, האוטומטי, נוכח כל כך בחיי וההתנגשות הזאת בין הרצונות,יוצרת מאבק בתוכי. מאבק שמעורר סערה, דחיה וכעס. על עצמי או על אחרים.

אי אפשר ולא כדאי להתווכח עם הרצון הילדי, הוא נוכח כי הוא זקוק למשהו, זקוק אולי לצורך בסיפוק מהיר, בהכרה חיצונית, בתחושת אין שצריך למלא. זקוק אולי לנחמה, לאהבה, לראות את עצמי כקיימת דרך העיניים של השני. הרצון ההכרתי מכיר ברצון הילדי כקיים ולא מתווכח איתו. לא מנסה לשכנע אותו ולא לריב איתו. הרצון ההכרתי מאפשר לרצון הילדי לרצות. אז אין מאבק, אין דחיה ואין כעס. יכולה להיות אכזבה, אולי עצב, ולזה הרצון ההכרתי יודע לענות. נחמה, קבלה, סליחה למקום הילדי הזה שמשתוקק שמישהו יאהב אותו וישמור עליו. הסכמה שהוא קיים בתוכי, הסכמה שלפעמים יכאב לי, הבנה שאני יכולה לעמוד בכאב הזה. לומדת לשאת את שני הרצונות, לומדת להתחזק מהרצון ההכרתי, המקבל את קיומי, לומדת לתת מקום מתוחם לרצון הילדי, מגלה שהוא פחות ופחות מנהל אותי, מגלה שאני יכולה לרצות להישאר בטוב. "ככל שעוצמה של הרצון גדלה יש איטיות בהתרוצצות ומחשבת הרצון יותר קובעת." (ימימה אביטל)


11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול