יש לי ילדה קטנה בלב

קובי מרימי, נציג ישראל לתחרות האירוויזיון. 1.90 של עוצמה, רגישות ויופי, חתיך הורס וגבר שבגברים התבקש לענות על השאלה: מה הדבר הכי יפה בקובי מרימי? הוא נשאר חסר מילים ממבוכה ומחוסר ידיעה.

אילנה דיין, מבכירת העיתונאיות בתקשורת הישראלית, דוקטור למשפטים, בעלת פרס מפעל חיים בתחום הטלויזיה, אמרה בראיון ליורם יובל: "אני כל הזמן מפחדת מתי יגלו את האמת, מתי יגלו שאני לא מה שאני נראית".

אצל כולנו, האנשים הרגילים וגם אצל האנשים הכי יפים, הכי מוכשרים, הכי מצליחים, מסתתר ילד או ילדה מפעם.

הילד והילדה שיודעים שאני לא טובה, לא יפה, לא שייכת. הילד והילדה שחווים בדידות, דחיה ופחד, היום כמו אז. שמגדירים את עצמם דרך הבדידות והדחיה והפחד עד שהם לא מאמינים כשמספרים להם אחרת.

המקום הזה כל כך מושרש בנפש שכל ההכרה החיצונית לא יכולה לשנות אותו. נדרשת הכרה פנימית כדי להשתחרר ממנו ולהתחיל להאמין. להאמין שאני נהדרת, להאמין שאני אהוב, להאמין שאני נפלאה ולהאמין שאני ראוי.

כל עוד המקום של הילד-ה משתלט, קשה לי לבנות מקום אישי יציב. אני אפרש את המציאות דרך הדחייה והבדידות: כל שתיקה תראה לי כסירוב, כל הצלחה של האחר תראה לי כמה אני לא, כל מצמוץ יתפרש לי כהבעת זלזול, וההצלחה שלי? פשוט מזל. עד שיגלו את האמת.

זהו העומס המשתלט, המתערבב ומייצר בלבול ואשליה.

אז איך אפסיק את השליטה שלה, של הילדה המבוהלת שחושבת שאין לה סיכוי?

קודם כל אני לומדת להכיר אותה. מכירה אותה כשייכת לזמנה, לזמן עבר. מבינה שהמחשבות המקטינות שלי על עצמי מקורן ממנה, מהילדה שלא מאמינה. לא כועסת עליה, לא נעלבת ממנה, לא מתעלמת ממנה. יודעת שהיא שם ואפילו יכולה לחמול עליה.

ואז מסתכלת שוב ורואה את כל המקומות שדייקתי, ששמחתי, שאהבתי, שהצלחתי, שהתמלאתי בטוב ושנתתי טוב. רואה את המקומות שהתחזקתי, שנשמתי, שנרגעתי, את כל הפעמים שהבנתי והצלחתי להיות. מכירה את המקומות האלה בתוכי שקובעים לטובה, שמעוררים אהבה, שמאפשרים גדילה. מכל הפעמים האלה, מכל הדיוקים האלה, אני בונה לעצמי מקום חדש. בונה כלי שיכול להכיל את המילים הטובות, את המחמאות, את ההצלחות- בלי להתנצל, בלי להצטדק, בלי לדחות אותם.

לאט לאט נבנה מקום המאפשר לראות את הטוב שאני נושאת, המאפשר לשמוח בו, המאמין שאני יכולה, שאני ראויה.

לא מקום יהיר ומתנשא, לא מקום בהפרזה וגם לא מקום בהחסרה. מקום מאוזן, שמח, מודה. מודָה על הטוב הקיים, על הטוב המתאפשר, מודה ומסכימה להיות בטוב הזה, לתת ולהתמלא ממנו. מודה (admit) שיש בי מתנות לרוב ושאני שמחה לחלוק אותן עם סביבתי.

והילדה? מדי פעם היא מגיעה אבל היא כבר לא קובעת. אני שומעת את קולה, נזכרת מאיפה באתי ושמחה כל כך על הדרך שעשיתי בחזרה לעצמי.

יש לי בלב ילדה קטנה, עם שתי גומות ומנגינה.

אני מחבקת את הילדה, חוזרת לחיים

ומשנה את המנגינה.