top of page

חרות או חירות

השבוע, באחד מימי החג, טיילתי טיול אביבי. מזג האויר היה נפלא, השדות פרחו בצהוב עז, המסלול היה נעים ושקט, אבל בתוך ליבי שררה סערה. משפט שנאמר יום קודם נשאר חרות לי בלב ולא השתחרר. המשפט הזה המשיך להטריד אותי והביא איתו מחשבות כועסות, נעלבות, פגיעות גדולה וכאב לב. לא עזר המסלול המקסים והפריחה המשגעת, אני הייתי במקום אחר. איפה החירות שלי, שאלתי את עצמי. איפה החופש להנות ולבלות, איפה המקום החדש שלי בעכשווי? כשנמאס לי מהמחשבות המסכסכות בראשי נזכר במדרש המתייחס לפסוק: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." הפסוק הזה נאמר בספר שמות, כשמשה יורד מהר סיני ולוחות הברית בידו. המדרש מתייחס לפסוק זה כך: "אל תקרא חָרות אלא חֵירות, משום שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". המדרש מסביר שהחירות היא היכולת ללמוד, להבין, להתפתח. בניגוד לכתב חרות החקוק על האבן שנשאר ללא שינוי וללא התפתחות. נזכרתי במדרש והבנתי, המקום החדש שלי לא קיים כרגע. הפגיעות החרותה בליבי מנהלת אותי ומסכסכת ביני ובין העולם. הפגיעות הישנה, המוכרת, הכל כך כל כך צודקת, הכל כך מאמללת. כשהלכתי בשדות, מתעקשת לכעוס ולא מצליחה להנות, הבנתי שכל עוד אני אוחזת בפגיעות הזאת, כל עוד אני עוסקת בחָרות בליבי, לא תתאפשר לי חירות אמיתית. ברגע שזיהיתי את האחיזה, למשל את הצורך לתפוס מקום דרך העלבון והכאב, התחיל תהליך של שחרור אמיתי. בתהליך הזה אני צופה על מי שנמצאת שם: לְמָה הילדה אומללה מקשיבה, מה הילדה הכאובה שומעת, איך אין לה שום אפשרות תגובה מלבד להיעלב ולכעוס. אני רואה אותה ומבינה אותה. מבינה את הכאב שלה אך כבר לא אוחזת בו, רק מסתכלת עליו. ואז אני יכולה לחמול עליה ולדבר איתה: הכאב הזה מכאיב לך מאד, את מרגישה לא מוערכת ואהובה. זה רגש ישן שלא קשור לכאן ועכשיו. כאן ועכשיו יש לך מקום ברור ובטוח, כאן ועכשיו יש מסביבך אנשים שונים עם העומס שלהם. את לא חייבת לקחת את העומס שלהם ולאמץ אותו לליבך, את לא חייבת לפרש את המילים שלהם כנגדך. את יכולה לבחור למה להתייחס, איך להתייחס ואם בכלל להתייחס. הבחירה מאפשרת לי חופש ממה שהיה, ממה שאחרים, ממה שלא, ויכולֵת להיות מי שאני רוצה, איך שאני רוצה, מתי שאני רוצה. יכולה להיות כועסת אם רוצה. מה אני רוצה? הלב ישר עונה- אני רוצה להיות בשמחה, אני רוצה להינות מהרגע, אני רוצה להיות בטוב. המקום הזה הוא מקום שכבר משוחרר ממה שחרות ומאפשר את החירות האמיתית: החירות לבחור, לשנות, לשחרר. השבוע של חול המועד הוא השבוע הראשון לספירת העומר, זה שמשוייך לספירת חסד, ספירה של שפע ללא גבול. השבוע אני לוקחת על עצמי לבדוק איזה חריתות מגבילות אני יכולה לשחרר, כדי להתקרב יותר אל שפע הטוב הקיים. "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ"


לייק תגובה שתפי

6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שָוֶה לִי"

בקריאת המגילה נהוג להרעיש בכל פעם שמוזכר המן הרשע, כדי לא לאפשר לו להישמע יותר, אך לפעמים כדאי להקשיב לו, להמן, כי הוא יכול ללמד אותנו על החלקים ה"המניים" שבתוכנו. מי הוא המן? אדם המבקש כבוד, שרוצה לה

Kommentare


bottom of page