חמסה חמסה

חמישה דברים שהבנתי בגיל 55

1. אני לא נוסטלגית. אני לא מתגעגעת לשום שלב בחיי. ב15 השנים האחרונות אני מבינה שעכשיו זה הזמן הכי טוב שלי. שאף פעם לא הייתי יפה, שמחה, חכמה, נעימה כמו שאני עכשיו. והעכשיו הזה הוא ברגע הזה כל פעם מחדש.

2. יש לי לב טוב. אני אוהבת לתת. אוהבת לארח, להכין, ללמד, לעזור, להיות בשביל האחר. מה הבעיה? הבעיה מתחילה כשזה מתנגש עם המחשבות המחשבנות: "מה את פראיירית? לא משיבים לך כגמולך, את רק נותנת ולא מקבלת" אז אני מרגישה רע עם עצמי, אז אני דוחה את הטוב שבי.

כשהבנתי שאין כפות מאזניים השוקלות נתינה, שנתינה מדוייקת מייצרת שמחה ולא דרישה, נהייה לי יותר קל לתת ובכלל יותר קל בחיים.

3. לבקש זה אחלה. עד היום חשבתי: "שאני אבקש? מה אני מסכנה, לא יכולה? שטויות, אעשה לבד." משפטים שאמללו אותי שנים. עכשיו הבנתי שאני יכולה לשאול: איך אתה יכול לעזור לי בזה?

פשוט. בלי לדרוש, בלי להכתיב, בלי להרגיש מושפלת. כי לפעמים אני באמת לא יכולה, לא מצליחה, לא רוצה להתאמץ כל כך. כי לפעמים למישהו אחר יותר קל כיף ומשמח לעזור לי. כי לפעמים זה גם סתם מענין אותי, אולי מישהו אחר יכול אחרת ממני.

4. ההתנצלות מחלישה אותי. הפסקתי להתנצל: על זה שאני עייפה ( אבל מה עשית היום?) על זה שאני רעבה ( אבל אכלת לפני שעתיים) על זה שאני עצובה ( מה חסר לך בחיים?). הפסקתי לנסות להצטדק ולתרץ את מה שאני מרגישה כי שמתי לב שזה מחליש אותי, ההתנצלות על מה שאני היא בעצם דחיה של עצמי. אז אני לא מתנצלת, זה מה שאני מרגישה עכשיו. מקבלת ופועלת בהתאם (נחה, אוכלת, שותקת, כותבת,עצובה ולפעמים גם כועסת).

5. אני אוהבת שקט. מוסיקה זה כיף וחברים זה בילוי, שלא לדבר על חברות- אויר לנשימה. אבל בסוף אני אוהבת שקט. רק בשקט אני מבינה. רק בשקט אני כותבת, רק בשקט אני מרגישה קרובה לעצמי. אז אם לפעמים אני לא עונה או לא זמינה או לא מגיעה, זה לא בגללכם, זה כי אני אוהבת שקט.

6. אז מה אם כתבתי חמש.. לשמוח זה טעם החיים.

לומדת להתרגל לטעם, להינות ממנו, ללגום אותו וגם להשקות את מי שרוצה.