חיים ומוות ביד הלשון (פרשת מטות)

פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים, ממשיכה עם המלחמה במדיינים ומסתיימת בתחילת ההתיישבות, כאשר בני ראובן ובני גד בוחרים להתיישב בעבר הירדן המזרחי. תחילת הפרשה פותחת בדינו של הנודר: אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. הציווי של ה' אומר במפורש: כשאדם נודר נדר או נשבע שבועה, המילים שלו קובעות. למילים שלו יש את כוח הביצוע. במילים אחרות, למילים יש כוח. כוח שאנחנו נותנים להם. מכאן משתמע שלאדם יש כוח. יש לו כוח לשנות עולם באמצעות דיבורו. מה הופך את המילים של הנדר למילים עוצמתיות כל כך? מה מבדיל אותן מסתם מילים שאני אומרת ביום יום? מה שמייחד את מילות הנדר הוא מה שמייחד את כוס הקידוש, את החלה עליה אנו מברכים בערב שבת. מה שמייחד אותם זו ההחלטה שלנו, הכוונה שלנו. את היין שנמזג לגביע הקידוש אפשר למזוג גם לכוס יין אחרת ולשתות ממנה בארוחה, אבל רק היין שנמזג לגביע הקידוש הוא קדוש. רק עליו מברכים. היין נמזג לגביע עם כוונה של ברכה. את החלה עליה מברכים בערב שבת "ברוך אתה ה' מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" אפשר היה לפרוס ולהכין ממנה כריכים לעבודה. אבל כשהנחנו אותה על שולחן השבת, הכנסנו בה את הכוונה, שתהיה זו חלה לברכה. כך גם המילים שלנו. איזו כוונה אנחנו מכניסים להם? נדר נִנדר בד"כ בשעת מצוקה גדולה או בשעת רתחה גדולה: "אם רק יקרה לי הנס הזה, אז אני נשבע ש..." " אני נשבע שעם הבן אדם הזה לעולם לא אדבר" עדין שטיינזלץ בספרו חיי עולם מגדיר זאת כך:" כשנדרתי נדר, בניתי דבר שיש בו איזה גדר של קדושה, מעין "הקדש", אבל למי בסופו של דבר הקדשתי את הנדר הזה? ע"י הנדר בניתי במה, אבל למי אני מקריב בבמה הזו? בניתי במה לגאווה שלי, לעלבון שלי, לכך שבדיוק הרגע לא נתנו לי מה שרציתי" עלינו להיזהר בלשוננו, בכוונותינו, בחיבור שאנו עושים בניהם. להיזהר לא להנציח את הכאב שלנו במילים מחייבות, לא לבנות במה לכעס שלנו. לא לגרום לרגע הקשה הזה להימשך לנצח. המילים שלנו, יכולת הדיבור שלנו, הן תכונות ייחודיות לנו כבני האדם. חז"ל ראו בכך מתנת אלוהים. כשהמילים שלנו מחוברות לכוונות שלנו הן עוצמתיות מאד. הן יכולות לברוא מציאות ולהרוס מציאות. יכולות לחבר עולמות ולהפריד עולמות. יכולות לרומם או להשפיל.

בתי בת ה-16 אמרה לי השבוע: אמא, כשאני נתקלת בסיטואציה קשה, במטלה שקשה לי להתמודד איתה, בבקשה אל תצדיקי אותי ואל תעודדי אותי לוותר. את זה אני יכולה לבד. ממך אני צריכה לשמוע מילות עידוד, תזכירי לי שאני יכולה, שאני מסוגלת, שיש לי את מה שצריך כדי להצליח. אני צריכה שתתני לי מילים מחזקות ולא מחלישות. במשפט אחד היא הזכירה לי מה תפקידי כאמא וכמה כוח יש למילים שלי בהשפעה עליה. הפרשה מזכירה לנו את המתנה שקיבלנו, את העוצמה שניתנה לנו, וכמה עלינו להיזהר בשימוש בה. בימים אלו, בין יז' בתמוז ותשעה באב, ימי בין הַמְּצָרִים, ימים חמים, לוהטים ודליקים, אנו מוזמנים שבעתיים להיזהר בדיבורנו, להיזהר בכוונותינו. לזכור שיכולת הדיבור היא מתנת השם. כדאי להשתמש בה בתבונה, מתוך כוונת התקרבות והבנה, מתוך רצון להסכמה. מתוך ידיעה שיש מקום לכל האנשים, לכל הדעות, לכל הסגנונות בעולמו של הקב"ה. השבוע אני מתפללת שנצליח לחבר בין פתיחת הלב ופתיחת הפה, ולהתחזק משניהם.

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול