חיבור שמים וארץ


בשיעורי חשיבה הכרתית אנחנו לומדות על חשיבותה של ההבנה.

בלי הבנה חדשה אין שינוי, אין תנועה, אין צמיחה.

ההבנה בונה- את המקום האישי, את ההכרה לקיומי, את החיבור לעצמי.

להגיע להבנה חדשה זה דבר משמח מאד, הבנתי ואז מה?

בניגוד לתאוריות פילוסופיות שונות ועמוקות, בלימוד של חשיבה הכרתית הבנה היא חלק מהדרך לא סוף הדרך.

ימימה מלמדת אותי לחבר הבנה לעשייה: מה הבנתי? מה עשיתי מהבנה זו?

למשל, הבנתי שכעס הוא עומס שמחליש אותי. מה עשיתי? זיהיתי את הכעס ואמרתי לעצמי: כן, אבל אני באמת צודקת, השני באמת לא בסדר- נאחזתי בכעס ולא באמת הבנתי.

אמרתי לעצמי: אני כועסת, זה עומס שעולה. אמתין שיעבור ואז אגיב- הבנתי שאין עשיה בזמן עומס.

אמרתי לעצמי: אני כועסת, אני מרגישה דחיה, זה בא מזמן עבר, עכשיו אני מקבלת את הכעס ומבינה שהוא עלה להשתחרר- הבנתי את מקור הכעס ויישמתי את הכלים ההכרתיים.

חיבור הבנה לעשיה, חיבור בין שמים (רוחניות) לארץ (מעשיות) הוא זה שמאפשר לי להיות אמיתית עם עצמי, לפעול בתוך מרחב קיומי, להיפרד מאשליות, חלומות ודמיונות.

מה הבנתי? מה עשיתי?

הבנה טובה פותחת את הלב ומשחררת את המחשבה מפרשנויות. אז גם הידיים נפתחות לעשיה מדויקת, ההסתכלות מתבהרת והשמחה חוזרת.

הכל בסדר.

אני מנסה לבדוק את מעשיי, כמה הם נובעים מהבנה? כמה מהרגל? כמה מחייבת/ מוכרחה/ צריכה? כמה מהקשבה עמוקה?

אני מגלה שמעשים המגיעים מהרגל מביאים איתם לפעמים דרישה, כעס, וחשבונות. אולי גם עייפות או שעמום.

מעשים המגיעים מהבנה עכשווית מביאים איתם שמחה והתחדשות.

מבקשת לעצמי לב מבין, מחשבה רגישה, ויכולת להתחדש בעשיה מבורכת, וסבלנות לפעמים שעוד לא מתקיים.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול