חזרה למקום

בשיעורים הקודמים למדנו להכיר את המקום האישי, המקום הטוב, המחזק, הנותן שקט. מקום של נוכחות. למדנו גם שכל ערבוב עם העומס הוא יציאה מהמקום הזה, כל כעס שמתעורר, כל מילה שנאמרת לא במקום, כל כיווץ של הלב. כולם קורים בגלל הערבוב עם העומס, עם הילדה, עם זמן עבר. למדנו שהערבוב הוא באחריותי והחזרה למקום גם היא באחריותי. אבל איך עושים זאת? איך יוצאים מהרכבת ההרים הרגשית המכונה עומס וחוזרים לחוף מבטחים, למקום של שקט ושמחה, לדיוק שלי בעכשווי? בחלק שלמדנו, החלק על הרישום, ימימה מלמדת אותי איך לעשות זאת. היא מלמדת אותי איך לרשום ביד ובמוח את ההבנות שלי, איך ללמוד דבר מתוך דבר, איך להשלים לעצמי את החסר לקיומי ואיך לחזור למקום. ימימה אומרת: "יסוד למקום האישי הוא הכרת הטוב שבכל אחת". הדרך חזרה הביתה, למקום שלי הוא הכרת הטוב שבי. הכרת הרגש לטוב אשר בי. דרכו אני פונה, דרכו אני מסתכלת על המציאות, דרכו אני עונה לעצמי. כשאני כועסת, כשאני סוערת, כשאני נסגרת, כשאני נשברת, אני נזכרת: זה הכול העומס. העומס מרחיק אותי ממני, העומס משאיר אותי במציאות של רגשות סוערים, העומס מטעה ומבלבל. זאת ההבנה הראשונה. העומס מבלבל. מה יש בי חוץ מהעומס? לשאלה הזו הלב עונה, הלב נענה לקריאה ונפתח. מה יש בי עוד? יש בי מקום מבין, מקום חומל, מקום מסכים. הוא שם. מחכה שאנקה את העומס והוא יוכל לבוא לידי ביטוי. וזאת ההבנה השנייה. הלב הפתוח מתחבר להבנה והם אומרים: פספסת קצת, התערבבת קצת, לזמן מסוים הילדה קבעה. אבל לא עוד. הנה אנחנו פה, לב מבין, הבנה הנושאת רגש. אנחנו פה ואנחנו נחזיר אותך הביתה. ברגע הזה העומס כבר לא קיים. הוא נראה כמו חלום רחוק, כמו סיוט שהרגע התעוררתי ממנו, כמו טעות שעברה. אז אני יכולה להקשיב, להתבונן, להבין אחרת את המתרחש. ומגיעה הבנה נוספת. המילה כבר לא מעליבה, המעשה כבר לא דוחה. אני לא מתערבבת עם הקושי של השני. לא מתערבבת עם הקושי של עצמי. רואה את עצמי כנושאת טוב/ אהבה/ שמחה וגם כנושאת פגיעות/ דחייה/ היסוס. רואה את השני כנושא תכונות הנפלאות, לצד קשיים שלו. יכולה לראות קודם את הטוב שבו, את הנדיבות שלו, את ההסכמה שלו, את הנתינה שלו וגם את הפגיעות שלו, את הכאב שהוא נושא. זהו מצב של פתיחת הלב, זהו מצב שהמילים שיאמרו יהיו מילים טובות, מילים מקרבות. המעשים שייעשו יהיו טובים, רגועים, מדויקים. זהו מצב שמחזק את הרצון, הרצון להיות בטוב, הרצון להישאר במקום הטוב, הרצון לתת מתוך טוב. לזה קוראים דיוק. ושוב אפשר להמשיך ולהתחזק, להמשיך ולדייק. ואם מגיע ערבוב נוסף, אני כבר אדע מה לעשות: לזהות אותו, לתחם אותו, להבין כמה הוא מזיק, לפנות אל הלב ולמצוא את החיבור. חיבור של אהבה.