חג השבועות שלי

חג השבועות אהוב עלי מאד.זהו חג שאין בו איסור, להיפך, זהו חג שבעיקר מזמין אותנו לקבל. לקבל את התורה, לקבל מהשפע, לקבל את פירות הביכורים, לקבל ולהודות על כל הניתן לנו. החג הזה משלב בין הצד הגשמי -חקלאי שסמלו הוא קציר השיבולים ובין הצד הרוחני -תרבותי שסמלו הוא מתן התורה. השילוב הזה המחבר בין שמים וארץ, בין עבודת השם לעבודת האדמה, בין אמונה לעשיה, הוא שהופך את חג השבועות לחג של שמחה ושל ברכה. בחג זה אנחנו קוראים את מגילת רות הנפלאה, בה המוות הופך לחיים, העוני לעושר, הגלות הופכת לשִׁיבה ובין שדה השיבולים לגורן מתרקם לו סיפור של אהבה מתקנת. מורתי ימימה אביטל זצ"ל, שהייתה אישה דתיה מאד וציונית מאד, מצאה גם היא את החיבור בין השיבולים לחיים. כך היא מתארת: "הנה שדה חיטה והגרעינים מלאים, זוקפים ראש, מקבלים שמש, נחים. והנה סערה והנה כולם יודעים מה לעשות. הולכים לכיוון הנגדי של הסערה, כופפים ראש, הסערה עוברת והם מזדקפים. זו הידיעה שבתוך החוקיות של הטבע" בדוגמא הזו הלקוחה מן הטבע ימימה מלמדת אותנו איך להתמודד עם סערות החיים. הסערה היא העומס, היא קשיי החיים, היא הטלטלה הרגשית, המשבר, הפחד, שפוגשים בנו לפעמים ומאיימים לשבור אותנו. כל אחת ואחד מאתנו הינו שיבולת ייחודית בפני עצמה. שיבולת הנושאת את החיטה, את העיקר שבה, את הטוב שהיא יכולה לתת לעולם. הסערה באה, השיבולת אינה נכנסת לתוכה. היא מתכופפת מעט, מתקרבת לאחרים, ממתינה. הסערה חולפת והיא נשארת, נשארת זקופה ושלמה, כי יודעת מי היא, מה הייחוד שלה, מהי המהות שלה. יודעת ששום דבר חיצוני לא יכול לפגוע בגרעיני החיטה שלה, במהות הטובה שלה. לאה גולדברג, שהשבוע חל יום הולדתה ה106, כתבה:

"לעולם לא נשכח כי רגלנו דרכה בשבילים לעולם לא נשכח כי עיננו טבלה בשמים כי צמחה במרחב הקמה בין אלפי שיבולים שיבולת אחת דקה ירוקת העין אך לנו בלבד זיכרון ומבט ואנו נבחר לעולם באחת אחרות על פניך אין ירוקת העין"

בחג שבועות זה אני מאחלת לנו שבשעת סערה נדע להתקרב איש אל רעהו ונמצא את הדרך לתת לסערות לעבור מעלינו. שנדע, כשדה השיבולים, לנוע עם הרוח ולא כנגדה, מתוך חיבור לטוב האישי היחיד והמיוחד בו בורכנו ("אחרות על פנייך אָין").

שיהיה חג של לב פתוח של הכרת תודה של התחדשות והסכמה. נעשה ונשמע. סיגל

שיבולת ירוקת העין - רוחמה רז


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול