חג האור


כולם כותבים על האור בימים אלה, על הניסים שבכל רגע מתרחשים, על הנפלאות שבעולמנו קורים. שמונה ימים של דברים מאירים.

המילים יפות וטובות אבל עמוק בלב? כמה אור יש בו, כמה צל?

האם אפשר במילים טובות להאיר באמת את הלב?

האם הן מספיקות כדי לגרש מקומות פגועים של שנים, פחדים קמאיים, בוֹרוֹת עמוקים חסרי תחתית? האם הכד הקטן יכול למלא אותם? האם הנר הזעיר יגרש את החושך הגדול?

לצערי אני חושבת שלא. אני חוששת שלא מספיק להגיד שיהיה בסדר כדי שיהיה בסדר, להגיד שאני בוחרת באור כדי שיהיה אור.

צריך עוד משהו.

צריך לרצות לא להיות שם יותר, במקום המוכר משנים של חושך, כאב ופגיעות.

לרצות באמת, באמת באמת, לא מן השפה לחוץ. לקום ולהיות מחליטה: אני מוכנה להשתנות.

לא מבקשת מאחרים להשתנות, לא דורשת מהמציאות להשתנות, לא אוחזת בחוזקה במקומות שעיצבו אותי (עשו אותי עצובה): פגיעות, חולשה, קטנות.

אני רוצה להשתנות.

לא רק בשכל, בידיעה. גם הלב מוכן להשתנות, והרצון מוכן להשתנות, והנפש מוכנה להשתנות. כל סיבי הנפש ונימי הגוף מוכנים לעשות את המאמץ המשותף ולהביא אור לעצמי.

זו החלטה שדורשת אומץ לב, גבורה, החלטה יחידה מול מחסירים רבים, זו החלטה שמגיעה ממרד בעומס היורד לחיי ומרחיק אותי מעצמי ומאחרים. החלטה שאני זו שיכולה להביא אור לעצמי.

האור הזה יתחיל מהשמחה, שמחת הידיעה שאפשר גם אחרת.

האור הזה יתפשט להכרה, הכרה שיש דברים שיש ביכולתי לשנות ויש דברים שלא. הסכמה לקבל את אלה וגם את אלה.

האור יגדל עם ההבנה: יש בי חושך שאני אוחזת. אני כבר מוכנה לשחרר את החושך.

האור הזה יתחבר לרגש טוב כלפי עצמי, כלפי קיומי, כלפי כל החלקים שבי.

האור הזה יאיר מקומות שלא הכרתי, חלקים בתוכי אליהם לא הגעתי,

האור הזה יביא איתו את השקט והמנוחה.

והמקומות החשוכים? יתמעטו, יתקצרו, יהיו פחות נוכחים. וגם איתם אצליח לחיות, פחות או יותר בשלום.

חג שמח של לב פתוח.

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול