זה הילד שבך

"יש שם איזה שיא שאתה לא שברת ויש איזה כאב שאתה כבר הכרת יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור"


יום שישי רגיל, אני נוסעת לתומי באוטו לסידורי הבוקר, ופתאום פוליקר שר לי מהרדיו. מה זה שר? יושב לי בתוך המוח ומסיט את המסך מעיני. יש איזה כאב שאת כבר הכרת, יש איזה כפתור שרק את תוכלי לסגור! יאסו יהודה! איך אתה יודע?

"הילד שם הוא איש אבוד ,מרגיש נטוש, דחוי, שדוד, חולם בחושך והוא נרדם ומתעורר, שולח יד ולא זוכר, שאין שם אף אחד "

איך אתה יודע על הילדה האבודה? על התחושה הזו שאין שם אף אחד? ועל הכאב? ועל החושך? פוליקר שר את הפזמון החוזר, יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור. רק אתה יכול לסגור. אפשר לסגור? בבת אחת נופלת עלי הבנה תותחית: הכאב הזה, שבא מפעם לפעם לבקר, להציק, לשכנע, אולי זה כל הזמן אותו כאב? אולי אני מקרינה את כאבי הילדות שלי בלופ חוזר, כמו באיזה מסרטה ישנה ומקולקלת? אולי אני חיה שוב ושוב את הכאב, את ההיסוס את הבלבול, כאבי העבר הרשומים לי בלב לתמיד, לא שייכים כלל למציאות. אולי עכשיו הכול ממש בסדר? וקורים דברים טובים ונפלאים בחיים, אבל אני לא רואה אותם, כי הילדה הזו שבי כל הזמן לוחצת על כפתור התחל, ושוב הסרט הזה מוקרן, ואני חווה אותו שוב ושוב, כמו סיוט מתמשך. לא מתעוררת, רק ממשיכה לחלום שוב ושוב את החלקים הכואבים מפעם, ממשיכה לחלום חלומות בלהות על המציאות. אולי אפשר לסגור את הכפתור? לצאת מהסרט? להתבונן במציאות באמת? בעיניים פקוחות? וואוו! אולי אפשר כבר להתעורר?

איזו הרגשה נפלאה זו, להיות ערה. להיות ערה ונוכחת בעכשווי, להיות ערה כדי להחזיר את עצמי למקומי, להיות ערה וצופה על המתרחש: איפה האמת? מה באמת קורה? כמה החלקים העמוסים שלי מנהלים אותי? כמה אני מצליחה לשים אותם בצד ולהתקרב לעצמי? לחלקים השמחים שבי? לחלקים האוהבים? המסכימים? הראש לפעמים ישן, חולם, מתנהל בסרט משל עצמו אבל הגוף יודע. הוא יודע מתי אני בָּדיוק ומתי לא. הוא מרגיש את ההתכווצות שבמיותר, את הכובד שבעומס, את החנק של הצרות המקום. הגוף גם מרגיש את הקלילות של הדיוק, את התרחבות הלב של השמחה, את ההנאה שבחיים, פשוט לחיות. האם זה כל כך פשוט? האם אצליח להישאר ערה לאורך זמן או שתיכף אצלול לאיזו שינה אשלייתית אחרת? אם כך ואם כך, העֶרות המתוקה הזו מזכירה לי ש: "יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת יש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור"

הכפתור הזה של שמחת הלב, אותו אף אחד אף פעם לא יסגור. ואני בוחרת. בוחרת להתעורר מהאשליה, להיות בהכרה, להתקרב לעצמי, בוחרת להתחזק מההבנות הבונות שלי, בוחרת להשתחרר מהמיותר המגביל והמצר, בוחרת בחיים. תודה פוליקר, שעזרת להסיט את המסך, תודה שהדלקת את אור ההכרה. ועכשיו אני צריכה ליישם, לזכור, לתרגל, לעבוד: להפריד מיותר, לתחם זמן עבר, להיות על מקומי, להודות על המגיע לפתחי, להכיר בכוחי וביכולותיי, לבנות לי מקום יציב וטוב. מזל שכל החיים עוד לפני!


"לא תהיי במצב של אחיזה מונעת שחרור אלא שחרור גם דרך שמחת הלב המשתחרר ממיותר ומכיר את שמחתו החוזרת עם אור. אורו של הלב. אור מהבנתו הבנתך." (ימימה אביטל)

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול