זה הזמן לשכוח

כמה פעמים אנחנו שומעים קולות מן העבר שמתערבים לנו בחיים? כמה פעמים אנחנו חשים פגיעות מהעבר שמקרינה על חוויות שלנו בהווה? כמה פעמים אנחנו לא ישנים בלילה בגלל ה"מה יהיה"? היום בשיעור למדנו על נוכחות בעכשווי. נוכחות בעכשווי פירושו לראות איפה אני עכשיו. מה אני יכולה לתת לעצמי ולאחרים עכשיו, איפה הכוח שלי עכשיו, איזה טוב מתקיים בי עכשיו. נוכחות בעכשווי פירושו לא להתערבב עם התרחשויות העבר ולא לדאוג מהתרחשויות העתיד. הערבוב עם זמן אחר הוא ערבוב עם הדמיונות שלי, עם הזיכרונות שלי, עם הפרשנויות שלי. הדאגה שלי מהתרחשויות העתיד היא ביטוי של העומס שלי, של הידע המוגבל שיש לי, של האחיזה במה שאני מכירה. שני המצבים האלה מחלישים ומפזרים. ימימה אומרת: "זה הזמן לשכוח את מה שהיה קודם". לשכוח, כלומר, לתחם. לא לשים אותו ראשון על שדה ההכרה. לזכור שמה שהיה, השפיע על מה שהיה. הוא שייך לילדה, לעבר, למה שפעם יכולתי. למה שפעם הייתי. היום אני מתוחמת לזמן הווה. מה אני מבינה היום? מה אני יכולה לתת לעצמי היום? איזה רגש טוב מתאים לי היום? האם יכולה לסלוח על טעות שעשיתי, על מילה שאמרתי, על רצון מופרז שרציתי? האם יכולה לקבל את עצמי על כל החלקים שלי, המחלישים והמחזקים? האם מסוגלת לתת אהבה לעצם קיומי, ליכולות הנפלאות שלי? האם יש בי שמחה מכך שאני יכולה להתמודד עם המגיע אלי, עם השינוי הלא צפוי, עם ביקורת לא מחמיאה?

הנוכחות בעכשווי מאפשרת לי להיפרד מהילדה שרגילה לפעול דרך העומס, שרגילה לעורר מאבק בתוכי ועם הסביבה, שמחפשת פתרונות אצל אחרים, שתלויה באישור חיצוני. הנוכחות בעכשווי מחברת אותי בחזרה להבנה שלי, להכרת הטוב שלי, לתיחום שלי, לדיוק שלי.

זה הזמן לסלוח, זה זמן לשכוח, את כל מה שהיה, שהִקְשָה, שכאב. אם אסכים לשכוח, אם אסכים לסלוח, אוכל להקשיב, להבין, לדייק וגם לשמוח. מתוך נוכחות בעכשווי, מתוך החיבור בתוכי, מתוך בחירה בעצמי.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול