וסולחת

אנחנו בימיו האחרונים של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש ההתקרבות והבקשות, חודש בו אנו נפרדות ומקבלות. בחודש זה הייתה לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתקרב, להבין, לקבל, וגם לסלוח. " ולא תענה את נפשה. זאת אומרת לא תתענה באשם ולא תאשים" כך ימימה מייעצת לנו. היום בשיעור דיברנו על הסליחה. מהי סליחה? לפי ימימה, סליחה זה להפסיק להתענות. להפסיק לסבול. כי הכעס, הפגיעות, האשמה שבי, הם אלה שגורמים לי כאב. "מרכיב מיותר שנשאר בנפש האישית בא וחוזר ומטריד"- משם מגיעה הפגיעות. מהמיותר שנשאר בנו ולא מרפה. אם לא אפגע מזה אז אפגע מזה, אם אפסיק לכעוס על אחד אז אכעס על השני, אם לא אקבל את מה שאני דורשת מההוא אז אפנה בדרישה אל ההיא. בחודש אלול אני מבינה: הפתרון אינו נמצא אצל מישהו אחר. הפתרון אינו בשינוי חיצוני, בקשת סליחה של השני לא תעזור לי להרגיש טוב יותר. מה כן יעזור? סליחה לעצמי. קבלת עצמי. סליחה לעצמי על כל המקומות בהם הייתי חלשה, סליחה על כל הפעמים שרציתי את מה שאי אפשר, סליחה על חוסר הסבלנות שלי, על התלותיות שבי, על ראיית החסר, על הילדה העיקשת שמנהלת אותי לפעמים. סליחה לעצמי על שאני לפעמים בעומס, פועלת מתוכו, מדברת דרכו. כשאסלח לעצמי באמת על המקומות האלה, לא תהיה לי בעיה לבקש סליחה מאחר. על שדברתי בתוקפנות, על שלא נזהרתי בכבודו, על שלא ראיתי אותו. אני יודעת שכל המעשים האלה נגרמו מתוך העומס שלי, הם גרמו לשני אי נוחות וכאב. אני מצטערת על שהפעלתי את העומס שלי על מישהו אחר. כשאסלח לעצמי באמת לא תהיה לי בעיה לסלוח לשני על שפעל מתוך העומס שלו. אני הרי רואה אותו, חומלת עליו, יודעת שזה מה שהיה יכול באותו רגע, שבוודאי יש בו גם טוב, אפילו אם כרגע הוא נסתר מהעין. כדי לסלוח לעצמי אני זקוקה ליושר לב. לראות איפה הכי חשוב לי להיות "הצודקת" ולא הקשובה, איפה חשוב לי להיות "המחליטה" ולא המבינה, איפה אני רוצה להיות הילדה שדורשת ולא הלומדת שלוקחת אחריות. "ולא תשקרי לעצמך" אומרת ימימה. זה הזמן להתחבר לאמת ולהיפרד מהאשליה, לראות את הדיוק ולנקות את המיותר. זה יתכן, זה אפשרי. אפילו מעט, אפילו לרגע אחד. אפשר להתחבר לטוב שלנו ולפעול מתוכו. להבין, לקבל, לשחרר, להתחזק. חודש אלול הוא המלבוש של הנפש, אמרה לנו ימימה בתחילת החודש. והיום היא מסבירה: מחשבה, מעשה ודיבור הם המלבוש של הנפש. כאשר הם נמצאים על דיוקם, כאשר המחשבה היא טובה ומקבלת, הדיבור מדויק ומקרב, המעשה מחזק וממקד, הרי שאנו לבושות במלבוש חדש. מלבוש של חג, מלבוש של התעלות הנפש, מלבוש שמאפשר לנו לקבל את השנה החדשה שונות, יפות, טובות, אהובות.

"בראש השנה ליבנו ענה בתפילה נושנה, שיפה ושונה תהה השנה אשר מתחילה לה בשיר"