ומותר להיעצב

אתמול היתה לי שיחה עם בתי האהובה, היא שיתפה אותי בלבטיה ובקשייה. אני, כמובן, מיד נחלצתי לעזרה. שלפתי את כל התובנות, את כל הרעיונות, את כל האפשרויות. ממש ארגז כלים שלם התפזר שם בחדר. ואז היא התבוננה בי בעיניה החכמות ואמרה: "אמא, אני יודעת את כל זה, אבל זה פשוט קשה מדי. עכשיו פשוט עצוב לי ואין לי כוח".

הכי פשוט, הכי נכון.

יש רגעים שאין כוח, יש רגעים שנגמרים ההסברים, יש רגעים שהיאוש גדול מההבנה.

בספרה המומלץ "נקודת התחברות" כותבת רונה שפריר:" כל חיפוש מתחיל בהבנת האובדן. לכל אחד מאיתנו יש חלק בזהות שייעלם אם נזוז ממקומנו, וכדי לזוז ממקומנו, עלינו לאפשר לו להיעלם".

לאבד חלק מעצמנו זה כואב מאד. זה יכול להיות חלק מהלב שאבד בגלל אהבה שהסתיימה, או חברות שנגמרה. זה יכול להיות חלק מביטחון שאבד בגלל מעבר מקום או שינוי בעבודה, זה יכול להיות חלק משקט שאבד בגלל פרוייקט ענק שמתחיל עכשיו.

שינוי בחיים, אומרת לנו רונה, גורם לאובדן. שינוי בחיים מחייב אובדן.

אז מה עושים עם תחושת האובדן הזאת?

רוב הזמן מדברים איתנו על העצמה נשית: על האשה החזקה, האשה החכמה, האשה שמחוברת לכוחותיה. וכמה מותר לאשה הזאת להיות מחוברת לעצב שלה, ללחץ שלה, לתחושת האובדן והקושי? הרבה פחות.

היום, יז' בתמוז, מתחילים ימי בין המצרים, שלושת השבועות בין היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני לצום תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש.

בלוח השנה העברי יש מקום לכל דבר, עת לשמחה ועת לעצב, עת ליציאה לחופשי ועת להתכנסות פנימה, עת לכוח ועת לחולשה.

בימים אלה נוהגים להמעיט בשמחה, ויש יותר מקום להרגיש את העצב, את הקושי, אולי גם את הפחד וחוסר האונים. זה הזמן בו אפשר לתת מקום למקום הצר בתוכי, למה שאני לא יכולה, לעצב שלא מאפשר לי שמחה, לדאגה שלא מאפשרת לי רוגע, לחולשה שלא מאפשרת לי להתגבר.

"נכון" חיבקתי את בתי "את צודקת. לפעמים אי אפשר יותר. עכשיו, ברגע זה, מותר להיעצב, מותר לבכות, מותר לשקוע בחולשה".

ואני מוסיפה: זה הכל חלק מתהליך השינוי, חלק מהפרידה ממה שהיה, ממה שהייתי. זה חלק מהתהליך שיאפשר להגיע למקום הבא.

"ותִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ"


6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול