"ולא לפחד מהפחד"

כך שר לו שלמה ארצי.


אז מה לעשות איתו, עם כל הפחד הזה?

איך גורמים לו לא לשתק אותי (להחסיר מעצמי), לא לעשות דברים מיותרים (להפריז עם עצמי) לא לקבוע לי.

איך מנהלים אותו, את הפחד?


ההבנה הראשונה שלי: הפחד הזה שייך למיותר. הוא לא מביא לי שמחה, לא מקדם אותי.

פיצוי על חוסר. חסר לי בטחון, אני מפצה בדאגת יתר. "ההפרזה באה כאילו לייצב הרגשת כוח".


הבנה שנייה: הפחד הוא אשליה, ומעשי הנובעים ממנו הם גם אשליה. לכן, כדאי לי לבחור בהפך ולא במשלה ובמוריד.


הבנה שלישית: מה משלים את הפחד? בטחון. חיבור למקום בתוכי בו אני בטוחה. לא ניתנת לערעור. הכרת המקום הזה. מקום מייצב מחזק. מוצאת אותו בלב שלי, במחשבה שלי, ברצון שלי. במה אני בטוחה באמת? בטוחה באהבתי לילדי, בטוחה ביכולתי לעבוד, בטוחה ביכולת ההבנה שלי. הביטחון המחבר את כל החלקים (מחשבה, לב, רצון) מחזק אותי ואת מקומי.


הבנה רביעית: לא לערבב בין תחושת הביטחון המחזקת ובין הפחד המוריד. כשהפחד עולה אני קוראת לו בשמו ושמה אותו במקומו: עומס. הוא לא חלק ממני. העומס מדבר. לפעמים אני נותנת לו לדבר, לא מתווכחת איתו, לא מחבקת אותו. נותנת לפחד להציף אותי ולהשתחרר. לפעמים אני מספיק חזקה כדי להגיד לו מיד: חזור למקומך, אין לך מקום בלב שלי, במחשבה שלי, ברצון שלי.

בכל מקרה, מפרידה אותו מהמקומות שקובעים לחיי.


וככה, בתהליך איטי ועמוק אני מצמצמת את נוכחות הפחד בחיי ומגלה כמה מקום נשאר לשמחה, ליצירתיות, להתקרבות ולרגעים המופלאים של לתת ולקחת.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול