ויקהל-פקודי

השבוע אנחנו קוראים את שתי הפרשות האחרונות של ספר שמות, ספר היציאה מעבדות לחרות. בפרשות אלה אנחנו (בני ישראל) משלימים את בניית המשכן עפ"י ההוראות המפורשות שקיבל משה מה' על הר סיני. ספר היציאה לחרות מסתיים בהקמת המשכן, אותו משכן עליו נאמר מפי ה': וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כאשר משה מביא את דברי ה' לעם הוא פוסח על הנקודה הזו. הוא מבקש תרומה לעשות את כל אשר ציוה ה'. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת….. י וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. יא אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶת-אָהֳלוֹ וְאֶת-מִכְסֵהוּ אֶת-קְרָסָיו וְאֶת-קְרָשָׁיו אֶת-בְּרִיחָו אֶת-עַמֻּדָיו וְאֶת-אֲדָנָיו..... אין הסבר מהי מטרת המשכן, למה הוא נועד, מה חשיבותו, מה הוא מסמל. יש הוראות מפורטות איך לבנותו, יש חלוקת תפקידים ויש פניה ללב: כל נדיב ליבו. מי שרוצה מביא מה שהוא רוצה. נדיבות הלב. פרשה שלמה מוקדשת לנדיבות הלב.

וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב

כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה.

וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.

כה רבה הייתה התרומה עד שמשה ביקש מהעם: תפסיקו לתרום. יש די והותר לעשות את המלאכה: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. ז וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר

מה גרם לבני ישראל להיות כה נדיבים? לתת עד בלי די? מה גרם להתגייסות, לרצון טוב, לרוח ההתנדבות, לפתיחת הלב? אני נזכרת בישראל 2014: במבצע צוק איתן, ובזה שלפניו ובזה שלפניו ובזה ש... אנחנו מכירים היטב את נדיבות הלב של עם ישראל, בימים ההם ובזמן הזה. פתאום נוצרת מציאות שבה הכול אפשרי, הכול פתוח, הנתינה היא אין סופית, תחושת השפע לא נגמרת, הרצון מוביל את היכולת. פתאום יש במדבר אינסוף תכלת וארגמן ואבנים טובות. ובמבצע בעזה יש אינסוף גרביים ולבנים וארוחות ופינוקים לחיילים, ואינסוף בתים שנפתחים למשפחות קו האש ואינסוף ארוחות חג לחיילים הבודדים. פתאום יש ויש ויש. "נדבה לה'" אולי זה הסוד. אולי הנדיבות מתגלה כשמבינים שיש משהו גדול יותר ממני וממך. שיש חיבור חזק יותר מקח ותן יומיומי, כשיש תודעת חסד אלוהי, נדיבות אלוהית, ששוכנת בתוך הלב האנושי. וכשזה קורה- אי אפשר לעצור את נהר הנתינה, את השפע הזורם עוד ועוד ועוד, אין מקום לצמצום, לכעס, לשנאה. כשזה קורה כולם שותפים, כולם נוכחים, כולם נקהלים למשימת הקודש, כולם מתגייסים לבניית המשכן. המשכן ששוכן בלב של כל אחת ואחד.

ומה קורה ביום יום? הרי לא כל יום הוא מקרה חרום. כיצד אני מגייסת את נדיבותו של הלב ביום יום? לאן אני מפנה את נדיבות הלב שלי?מהו המשכן בחיי, בליבי, אליו זורם שפע הנדיבות בחיים שלי? המקום בו יש לי רצון ויכולת לנתינה עד בלי קץ? הבית שלי? המקצוע שלי? הקהילה שלי? האנשים החשובים בחיי? כשאני מחוברת בלב פתוח אל המקומות האלה, ליבי נדיב, רוחי נדיבה, ידי פתוחה בנתינה. וכשאני לא מחוברת, כמו בשבוע שעבר בפרשת עגל הזהב, אז הכול קשה ומציק ודרשני ומפריע. אז אני מחפשת אלוהים חיצוני, מבקשת ממישהו אחר שיספק לי אלוהים, שייתן לי, שימלא את צרכיי במקום שאני אהיה מלאה ויכולה לתת בלי די. אפשר כך ואפשר כך. במה אני בוחרת?

בפרשת פקודי, הפרשה השניה שקוראים בשבת, מתוארת השלמת הקמת המשכן ע"י משה, ביום ראש חודש ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים. משה מסיים את המלאכה והפרשה נגמרת בפסוקים: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם

המשכן הושלם. יש מקום בו אפשר להתפלל ולזבוח, יש בעלי תפקידים האמונים על המלאכה, ויש ענן המכסה את המשכן וכבוד ה' מלא את המשכן. הענן מסתיר את כבוד ה', כשהענן שוכן, אף אדם אפילו לא משה, לא יכול להיכנס. מה פירוש כבוד ה' מלא את המשכן? האם ה' מצא לו סוף סוף בית, לשכון בו בנחת, להתפרס ולהתרווח? למלא את המרחב בלי להשאיר מקום לנוכחות בני האדם? האם ה' הממלא את המשכן מסמל את מילוי המשכן הפנימי? תחושת מלאות עצומה של אהבה ואמונה וקבלה מוחלטת, עד שאין אף אדם שיעמוד ביני ובין אלוהי? ואולי כשה' ממלא את המשכן והענן מסתיר אותו, זה הזמן בו קורים הדברים הנסתרים מן העין, זה הזמן שאנחנו נמצאים באי הידיעה, בערפל, בלי החלטה. אולי זה זמן הָמְתנה? יש לי שאלות. אין לי תשובה

ספר שמות, ספר המסע הגדול מסתיים לו בענן, בכבוד ה' ובסימן דרך: כשהענן שוכן, זהו זמן חניה. עצירה, הרפיה, המתנה. כשהענן עולה המסע צריך להימשך, הדרך נפתחת. האש (אש העשיה?) בוערת.

הפרשות השבוע מלמדות אותי על המקום בו הלב נפתח, מקבל ולא לוקח, נותן ולא חסר. על הדרך בה הנדיבות מנקה את הלב מהמחסומים, החסימות שבו. הן מלמדות אותי על מלאכת קודש מדויקת הנעשית מתוך חוכמת לב, הן מלמדות אותי על מלאות שנובעת מנוכחות כבוד ה' במשכן הפנימי, נוכחות שיכולה להתקיים כאשר הכול פנוי ממיותרים שחוסמים. הן מלמדות אותי תקופת החניה החיונית כל כך, גם היא מלאה בכבוד ה', גם אותה צריך לכבד בהמתנה שקטה ועל תקופת הנסיעה בעקבות הענן שעלה ומוביל אותי קדימה. המשכן מוכן, המסע עדיין לא תם.

השבוע אני מתפללת לפתיחת הלב ולתחושת נדיבות אין קץ, לעשייה מתוך חוכמת הלב ומתוך תבונה, ולקבלת המציאות (בחניה או במסע), המלאה בכבוד ה', תהיה אשר תהיה. שבת מבורכת לכולם.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול