ובבוא אלול אלינו (פרשת שופטים)

פרשת שופטים היא פרשה מרתקת החושפת בפנינו את התשתית הרעיונית של משה לחיי השלטון בארץ. בפרשה זו מוצגים בפני העם התפקידים השונים של אנשי השלטון המיועדים להנהיג את העם. בעלי התפקידים בהנהגה המדינית, המנהלתית,השיפוטית והרוחנית. בפרשה מתואר בדיוק מה תפקידו של כל בעל סמכות: השופטים שופטים משפט צדק ופוסקים את הדין. השוטרים מוציאים לפועל את דבר השופטים. הכוהנים והלויים נבחרי ה' הם ההנהגה הרוחנית והמלך... מה תפקידו של המלך? כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי

המלך הוא רשות, לא חובה, אם תרצו- תשימו. אם תרצו מלך "כמו שיש לכולם", יהיה עליו לנהוג כך או יותר נכון כך לא לנהוג כך: לא יהיה נוכרי, לא ירבה סוסים, לא ישיב העם מצרימה, לא ירבה נשים, לא יסור לבבו, לא ירום לבבו, כסף וזהב לא ירבה לו מאד. אז מה כן? מה יעשה המלך? וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.

תפקיד המלך לקרוא בתורה, לציית לחוקיה ולהיות ירא ה'. אם תרצו מלך, תקבלו מלך. מלך שונה משל כל הגויים, מלך שאין אֵליו חובת ציות ואין לו סמכויות. מיכה גודמן קורא לכך "פרדוקס המלוכה: רק אם המלך ירגיש שאיננו המלך- הוא יישאר מלך. אם הוא יחשוב שהוא הריבון, הוא יאבד את הריבונות." הדבר הזכיר לי את הפתיחה של סיפור "מעשה בשבעה קבצנים" מאת ר' נחמן. כשהמלך מעביר את המלוכה לבנו הוא אומר לו: "גם אם תרד מהמלכות תהיה בשמחה וגם אני אהיה בשמחה, וגם אם תהיה בעצבות אני אהיה בשמחה שאין אתה מלך, כי אינך ראוי להיות מלך אם אתה בעצבות כשאתה יורד מהמלוכה." אז מיהו המלך? מי שאינו מורם מעם, מי שלא עסוק בשפע החומרי, מי שלא מבקש ציות אלא מוכן לציית, מי שנמצא בשמחה מתוך הבנה שהשמחה היא עצם המלכות והיא אינה תלויה בדבר. כדי לעזור לי להגיע למקום כזה של מלכות בחיי, מופיע בפרשה חמש פעמים הפסוק: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. מהו הרע שיש לבער עפ"י הפרשה? מי שעובד אלוהים אחרים, מי שלא שומע לדברי השופט או הכהן, מי שרוצח, ומי שמעיד עדות שקר. אותם העם מצווה לבער מקרבו בעזרת השופטים, השוטרים והכוהנים. אותם הדברים אני מצווה לבער מקרבי בימים אלה של סליחות: לא לחפש את האלוהים במקום הממשי והקונקרטי, לא לעבוד את אלוהי הכסף, ההצלחה, הזמן, תחושת הצדק, הנראוּת ודומיהם. אני מוזמנת לחזור ולהכיר את האלוהים שלי, זה שקיים בכל מקרה, גם בזמן כשלון, ירידה מהמלכות או אובדן. לא להמרות את מה שאומר החוק. לזכור שאני לא מעל החוק ולא מפרשת את החוק. להכיר את החוק ולציית לו. אני מוזמנת להיפרד מה"לא פייר" שבחיי, מוזמנת למידה של ענווה וקבלת הדין. לא לרצוח, לא להמית בכוונה תחילה. לא להמית בכוונה את השמחה, את ההתלהבות, את הדבר שמעורר בי חיים. אני מוזמנת להיפרד מהביקורתיות שבי, מהשיפוטיות שלי, מהראייה השלילית, מהציפייה המופרזת. לא לשקר גם לא לעצמי, המקום בו אני מתחילה לשקר הוא המקום בו אני מאבדת קשר עם עצמי ובוודאי עם אלוהיי. אני מוזמנת להסתכל פנימה ביושר לב, לפנות את המקומות של ההפרזה וההחסרה ולהכיר את עצמי באמת.

פרשת שופטים היא הפרשה הראשונה שאנו קוראים בחודש אלול, החודש בו מלך המלכים קרוב אלינו מאד. בחודש זה של התכנסות פנימה ובדיקת דרכיי ומעשיי, יש לי הזדמנות להתחבר לאיכות של מלכות. הפרשה מזכירה לי שאם אני רוצה למלוך על חיי אני צריכה לחזור למידת הענווה, למידת היושר, לנכונות לציית, להכרה והודיה על השפע הקיים, ולשמחה, שהיא מקור הברכה.

ברוך בואך שבת המלכה, שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול