ואני אנה אני בא (פרשת וישב)

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.

תמו ימי המסעות, תמו שנות הנדודים. משפחת יעקב מתיישבת בארץ האבות ומתרגלת לחיי שגרה. הגענו, כביכול, לנחלה ולמנוחה. מנוחה? אומר לנו הכתוב, אנחנו כבר ננוח... אתם יודעים איפה. פרשת וַיֵשֶב, הפותחת את טרילוגיית סיפורי יוסף, היא ההיפך הגמור ממנוחה, אין בה רגע אחד של שלווה. הראשונה משלוש פרשות בהן יש כל הזמן עליות וירידות, התקרבות והתרחקות, אמת, ,שקר והסתרות במשפחה. הסיפור מתחיל בסוד הגלוי הראשון, העדפת יעקב את יוסף וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים כולם ידעו, כולם כעסו, כולם שנאו וכולם שתקו. אבל גם כאשר לא מדברים על הרגשות המבעבעים הם לא נעלמים, הם מתעצמים ומתחזקים ומלבים את עצמם עד לנקודת אל חזור. בנקודה הזו שולח יעקב את יוסף אל אחיו הרועים, לשאול לשלומם ולחזור ולספר לו. מה בדיוק הייתה כוונת יעקב? לקרב בין האחים? להרחיק את יוסף קצת מהבית? להשתמש ביוסף כבלש פרטי? הכתוב מדגיש את המילה שלום: לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר;

האחים לא רואים ביוסף הבא לקראתם שליח של שלום ומחפשים דרך לבטא את מה שהם מרגישים כלפיו. הם מתחילים ברעיון להשאיר אותו במדבר כטרף לחיות ומתפשרים ברעיון של יהודה, למכור אותו לישמעאלים, אולי כדי שיהיה בעיה של מישהו אחר. אבל אז מגיע הרגע לחזור הביתה. אז מגיע הרגע לתת דין וחשבון על מעשיהם, אז מגיע הרגע שצריך להשיב, אז מגיע הרגע שצריך להתאמת עם האמת. ואז מתחיל השקר הגדול. כל כך נורא היה בעיניהם המעשה שלהם, כל כך מביש, כל כך חסר סליחה, שהם מחליטים להסתיר אותו. לספר סיפור, לבדות עדויות, לשקר את אבא ולהציג בפניו "עובדה", כתונת מוכתמת בדם. ויְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף

מפה השקר מקבל חיים משלו. יעקב מתאבל ובוכה על בנו המת (החי). האחים מאוחדים ע"י הסוד הנורא ומשותקים בגללו, מנסים לנחם אותו ולא מצליחים. איך ינחמו כשהם בעצמם עסוקים בפחד, בבושה בהסתרה. איך ינחמו כשהם נזהרים מכל מילה שיוצאת להם מהפה, איך ינחמו כשהלב שלהם סגור ומסוגר. האחים זרקו את יוסף לבור אך בעצם כרו בור לעצמם. בור השקר אליו נכנסו וממנו לא יכלו לצאת. זעקת ראובן מבטאת זאת בדיוק: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא הבור הזה כמו בלע את כל הטוב שהיה במשפחה, הוא שינה את חייהם לבלי הכר: יעקב חשב שיוסף מת ומאן להתנחם, יהודה עזב את הבית ובשבוע הבא נשמע שמשפחת יעקב איבדה את כל רכושה ונאלצה ללכת לחפש מזון במצרים.

סוד במשפחה גורם לריחוק ולהסתגרות. אין יותר מקום לאינטימיות פן יתגלה, אין מקום לשיחה פתוחה מחשש פן יפלט דבר מה, אין מקום להתקרבות כי הסוד ניצב כחומה. הסוד מרחיק את האדם מהקרובים לו ביותר, מרחיק אותו מעצמו. מול השקרים, ההסתרות והרמייה של האחים בולט מאד יושרו של יוסף. יוסף אומר תמיד את האמת שלו. האמת העירומה. ללא דיפלומטיה וללא עידון. האמת הזאת גורמת לו הרבה צרות: הוא שנוא על כל אחיו הגדולים, נמכר לישמעאלים, ונזרק לבור האסורים המצרי בעקבות סירובו לשכב עם אשת פוטיפר. יוסף נכלא במצרים בבור האסורים ואחיו נכלאו בעבותות השקר המגבילות.

השבוע אני לומדת מהפרשה על מורכבותה של התקשורת המשפחתית. כשיש בליבי דברים קשים, דברים רגישים, דברים שמאירים את חולשותיי, דברים שנראים בעיני כמבישים, ככישלון. להגיד או לא להגיד? ואם כן כמה להגיד, מתי להגיד, איך להגיד, למי להגיד? מהי הדרך הנכונה? בין דרכו של יוסף ובין דרכם של האחים אני לומדת שהדרך הנכונה היא הקשבה אמיתית ללב. ללב שלי ולליבו של האחר. מה אני רוצה לומר, מה הוא יכול לשמוע? לומר את האמת שלי שאני יכולה לעמוד מאחוריה, יכולה להתאים אותה לאוזניו של השומע, יכולה לעמוד בתוצאות שלה. לא לשתוק ולהחזיק בבטן, לא להתפרץ באלימות, לא לדחות בגסות,לא להסתיר בכאב. לומר דברים שיוצאים מהלב, שמחוברים למילים מקרבות, שמעידים על עצמי ולא על מה שאין בי: אני מתאוששת מאיבוד הריון, יש לי אהבה והיא מהמין שלי, אני מצטערת שדחפתי ופצעתי את אחי, אני מחפשת עבודה, פוטרתי ממקום עבודתי. וגם: אני מרגישה פגועה מהדרך שאת מדברת אלי, אני מרגישה עצובה שאתה כועס עלי, אני צריכה ממך יותר מילים טובות. השבוע אני מאחלת לנו שנמצא חן ושכל טוב, שנוכל לראות, להקשיב ולומר את המילים המדויקות שיחברו בינינו ושנוכל לגור ביחד בדרך של קבלה ואהבת אמת. שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול