ואם הכעס אינו נחוץ?

אני לא בוחרת בכעס, הוא בוחר בי. הוא קופץ ומשתלט ואוחז בי בלב. כשאני כועסת אני רק כועסת. אני לא מקשיבה ולא מבינה ולא יודעת. הכול מתחיל ונגמר בכעס. לכעס כזה ימימה קוראת: "הכעס של הילדה". הילדה לא יודעת להפריד ולהפסיק, לתחם ולהמתין. כשהילדה שבי פועלת אני בטוחה שהכעס הוא זה שבוחר בי, שאין לי ברירה. מה אני יכולה לעשות? זה הרי ממש מכעיס! כשאין לי ברירה המצב ממש נורא, רכבת השדים יוצאת לדרך: סערת רגשות, מחשבות מתרוצצות, מילים יוצאות מפי ללא שליטה, החלטות נמהרות נלקחות, בכי, דמעות, מועקה. ממש סרט אימה. ואם אדע שיש אפשרות אחרת? שבעצם יש לי ברירה? שהבחירה היא תמיד שלי? שאפשר לעצור את הרכבת? האם זה יאפשר לי לנהוג אחרת? האם אוּכָל לו, לכעס שלי? כעס הוא התפרצות של עומס. כשהמציאות לא מתאימה למה שאני רוצה. כשהאחר לא פועל עפ"י מה שאני דורשת. כשאני מאוכזבת. חוסר השקט שלי יוצא החוצה בעוצמה ואני מחפשת לו מטרה. מישהו אחר חייב להיות אחראי לרגש הזה שלי, מישהו אחר צריך להציל אותי מהמתרחש בתוכי: הבעל, הילדים, המורה, הטכנאי, המנהלת, השותפה. מישהו יספוג עכשיו את מה שמתחולל לי בפנים. אבל אם אבין שהכעס הזה אינו נחוץ לי? שהכעס הזה מפרק אותי, מחליש אותי, מרחיק אותי ממקומי? אז אולי לא אסכים לתת לו כ"כ הרבה מקום. אולי אסכים לא לבחור בו. אולי אני אמצא דרך אחרת. כעס הוא מקום נוקשה בלב. מקום סגור וצר. חוץ ממנו יש בלב עוד מקומות. מקום של קבלה, מקום של ביטחון, מקום של שקט. באיזה מקום אני רוצה להיות? במה אני בוחרת? לומדת לראות בכעס עוד אופציה ולא את האופציה היחידה. לומדת לזהות עוד דרכי תגובה. לומדת המתנה, גמישות, פתיחות, הסכמה. לומדת לסלוח לילדה הקטנה ששוב נפגעה, לתת לה חום ואהבה, להראות לה שבאמת היא טובה וחזקה. במקום הכעס מגיע שקט. במקום דריכות מגיעה נוכחות, במקום מאבק מגיע התקרבות. כולם היו שם כל הזמן ורק חיכו שאבין, שאבחר, שאחזור לטוב שבתוכי. אפשר? בטח שאפשר.