התרת הספק

חוטי הסבך של העומס עושים קשרים בנשמתי, קשרים הקשורים לפגיעוּת של העבר, לכעס מילדות, לפחדים נושנים.

חוטי הסבך של העומס מעוררים בי את הספק. ספק אם אני טובה מספיק, אהובה מספיק, ראויה מספיק.

חוטי הסבך המסובכים מושכים אותי למטה, עוצרים את הצמיחה שלי, אינם מאפשרים לי להיות בשמחה העכשווית, בטוב הקיים.

הלימוד מראה לי דרך החוצה מהסבך, הוא מאפשר לי להתיר אותו, להתיר את הספק.

הלימוד מאפשר לי לנשום, לפתוח, לאחוז בקצה החוט של המחשבה הטובה, בקצה החוט של הרצון הטוב וללכת איתו.

זה בסדר שהכאב עוד קיים, זה בסדר שהפגיעות מדי פעם שולטת, זה בסדר כל עוד אני יודעת שזו לא האמת המוחלטת, זו לא האפשרות היחידה.

כל עוד אני יודעת שיש דרך אחרת, דרך הישר. דרך של שקט ושמחה, של טוב שפשוט קיים. בלי אבל, בלי אולי, בלי בגלל.

חכמינו קבעו שאין שמחה כהתרת ספקות, ואכן, כשהוודאות תופסת את מקום הספק, השמחה חוזרת.

מה הוודאות שלי? מה המקום שהוא ברור לי, שאני נוכחת בו במלואי?

אולי זה כשרון שיש לי, אולי זו אהבה שיש לי, אולי זו תחושה חזקה בגוף.

המקום הזה הוא המקום שהטוב שלי מוביל. שיש בו שקט, כוח, בטחון, חמלה גדולה.

זהו המקום שדרכו הספק יותָר, הסבך יוּתָר, יפתחו הקשרים, ויפתח הלב הטוב.

שנזכה בכל יום להתרת מיותר ולבניית מבנה יציב.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול