השקט שלפני הסערה (פרשת תולדות)

פרשת תולדות נפתחת במילים וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק והיא פרשתו של יצחק בן אברהם. היא מתחילה בנישואיו לרבקה וממשיכה בסיפור חייו של יצחק, הבן ההולך בדרכי אביו. הדבר הבולט בפרשה הוא החזרה של יצחק על מעשיו של אביו. אברהם איש ה"לך לך", הלך בדרך חדשה, כבש והשיג וחפר וקנה, ובנו הולך אחריו. הוא חופר מחדש את בארות אביו שנסתמו, הוא רוצה לרדת מצרימה כשיש רעב בארץ כמו אביו, הוא נשמע לקול ה' ונשאר בארץ פלשתים, שם הוא חוזר על מעשה אברהם ומציג את אשתו כאחותו. גם בהמשך, בסיפור גניבת הברכה המפורסם, יש חזרה על ההתנהגות של אביו: יצחק משלח בן אהוב אבל פחות (יעקב) במצוות אשתו, כמו אברהם ששילח את ישמעאל, ומקריב את ברכתו לבן האהוב (עשו).

יצחק הוא החוליה המקשרת בין אברהם, פורץ הדרך, ובין יעקב, המחדש, המפתח, המרחיב והבונה אימפריה. כביכול נראה שיצחק לא מחדש כלום, הוא הולך בדרך שלמד בבית, נמנע מעימותים, לא מרחיק לכת, ניתן לתמרון ולא מוסיף מעצמו משהו ייחודי לתולדות המשפחה. כל זה כביכול... בקריאה מדוקדקת יותר נראה שיצחק מביא איתו איכות שעוד לא פגשנו, הוא מביא איתו את האהבה המשפחתית, את הנאמנות והאמון באשתו ובילדיו, את ברכת האב לילדיו. הוא איש משפחה, איש של המשכיות ושקט. יצחק הוא הגבר הראשון עליו נאמר שאהב את אשתו, הוא גם היחיד שהיה נשוי רק לאישה אחת כל חייו. הוא הבעל הראשון והאחרון עליו נאמר שהתחנן לה' שיפתח את רחם אשתו וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא. כאשר הוא מציג את אשתו כאחותו הוא אינו מוסר אותה למלך אלא ממשיך לחיות איתה באהבה ובתשוקה , וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. יצחק הוא האב הראשון המברך את בניו לפני מותו. הוא רוצה להעביר את הברכה בצורה מסודרת, רוצה לעשות זאת בדרכו: השקטה, המפויסת, המקרבת. אבל בתוך משפחתו מתנהלת התרחשות אחרת, התרחשות שהאב העיוור בן המאה לא רואה. בתוך המשפחה קורים תהליכים ומאבקים שמשנים את פני התמונה. רבקה, שכבר ראינו שיודעת לנווט את הדברים עפ"י רצונה, חרדה לגורל בנה האהוב. יעקב, שכנראה דומה לאמו, מנסה לקבל בדרכי מרמה את אשר לא לו ועשו, שכנראה דומה לאביו, חי לו את הרגע ולא חושד בכלום. את סיפור גניבת הברכה כולנו מכירים, ויצחק, למרות חשדו שמשהו אינו כשורה, אינו מתעמת ואינו רב. הוא מעניק ליעקב את הברכה שאינה שלו. אבל יעקב לא היה צריך לגנוב את הברכה. ליצחק יש ברכה ליעקב, ברכה משלו, אותה הוא נותן לו לפני שמשלחו לארם: אֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. ד וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ--לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם המקום היחיד שבו מוזכר שיצחק יצא מגדרו הוא כאשר התברר לו ששיקרו ורימו אותו בתוך ביתו: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה. וגם כאן הוא משלים עם המצב ומברך את עשו בברכה אחרת, ברכה שתאפשר לו שגשוג והצלחה בזכות עצמו.

יעקב, יושב האוהלים, נשלח לדודו ולא ישוב עוד שנים רבות. עשו הצייד נשאר בארץ כנען והופך לאיש בעל רכוש ומשפחה. יצחק ורבקה סיימו את תפקידם כהורים, אך הדרמה המשפחתית עדיין לא באה אל סיומה. הפרשה לא מייפה את תמונת משפחת המוצא שלנו: היא מדברת על קנאת אחים ועל העדפה הורית ועל הכאב שיכול להיגרם בתוך משפחה כתוצאה מהתחרות, מהרצון לקבל מה ששיך לאחר, מחוסר אמון.

מהפרשה אני לומדת שכדי שתהיה התפתחות צריכה להיות תזוזה, כדי שתהיה התחדשות צריכה להיות העזה, כדי שתהיה צמיחה צריכים לעשות דברים באופן שונה. ויחד עם זאת היא מלמדת אותי על הברכה שיש בהמשכיות, באורך הנשימה, בזמן התבססות. על המקום שהשקט מאפשר ועל אהבה שסולחת על הכול. השבוע אני מאחלת לנו שנוכל להכיל את כל העוצמות והרגשות המשפחתיים, אלה המקרבים ואלה המרחיקים. שנזכור להשאיר מקום לשקט ולמנוחה ולאפשר גם יציאה לדרך חדשה, שנדע לכבד את ההישארות במקום כמו את הדחיפה קדימה. מתוך הבנה שלכולם יש מקום בבניית תולדות המשפחה שלנו.

שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול