הכי בעולם הייתי רוצה שנהייה משפחה מאושרת.
הכי בעולם הייתי רוצה שנחייה בהרמוניה.
הכי בעולם הייתי רוצה שנהייה קרובות זו לזו.
הכי בעולם הייתי רוצה להרגיש כל הזמן נאהבת, מוערכת וראויה.
רצונות כל כך נפלאים, מי יכול להתנגד להם?
אבל אז מגיעה המציאות ומזמנת לי מצבים משתנים. מגיעים החיים ומראים לי שגם במשפחה יש חוסר הסכמה, שגם בזוגיות יש מאבק, שגם בין אחיות יש ריחוק, שכעס יכול להידלק ברגע במשפחות הכי טובות ושלפעמים אני יכולה להרגיש הכי לבד בעולם.
אז מה קרה? איפה טעיתי? מה פספסתי?
האם הרצון שלי היה לא נכון? האם טעיתי בדרך? האם זה באשמתם? האם באשמתי?
לימודי ימימה הבהירו לי שאין אשמים, אין טועים, אין רעים ואין מרחיקים.
יש את מה שיש.
יש את מה שמתאפשר.
יש את מה שהרגע מביא אתו.
וכל השאר: המאבק, הכעס, העלבון, התסכול, הדחייה, הדרישה, הם המקומות בתוכי שמפרשים את המציאות כנגדי, שמפרשים את השני כנגדי, שלא רואים את מה שקורה באמת.
בתוך הכעס קשה לראות צלול, בתוך העלבון קשה לקבל, קשה להסכים כשאני מרגישה דחויה ולא ראויה. הלימוד מאפשר לי לזהות את הרגשות האלה ולקבל אותם כקיימים בי. לא למהר לדחות אותם, לתרץ אותם, להאשים אחרים באומללות שלי. זאת אני שמרגישה את מה שמרגישה וזה באפשרותי לשנות את ההרגשה.
מקבלת את התחושות שעולות ומבינה שהם מגיעות ממקום של חסר בתוכי.
חוסר קבלה, חוסר חמלה, חוסר פרגון, חוסר אהבה, חוסר מקום בטוח לעצמי. לא בורחת לתחושת הקורבנוּת אלא מתבוננת ורואה את חוסר הדיוק.
רואה שחוסר האושר שלי מגיעה מחוסר רצון להתמודד עם קונפליקטים.
רואה שהקרבה לא מתקיימת כי אין בי קבלה, אולי אני שומרת טינה, אולי קצת מקנאה.
רואה שההרמוניה מתקלקלת בגלל שאני משווה, מצפה, דורשת.
מזהה את הסתירות האלה בתוכי ומחליטה: האם אני רוצה להמשיך להישאר באחיזה, בהתנדנדות, בחוסר הבהירות, או שאני מקדמת את ההבנה: מה אני צריכה כדי להגיע לאיזון? איך אני יכולה להשלים את החסר? מה יביא לי את השלום בתוכי?
מזהה. מבינה. מקבלת. משלימה. נגמר המאבק.
נפרדת מההחסרה, נפרדת מההפרזה, נמצאת במקום הנכון לי בדיוק.
עד לדיוק הבא.
Comments