השיעור הוא למורה

היום היה לי יום לא קל. הייתי עייפה וחוץ מזה גם כעסתי, התאכזבתי ורציתי שיהיה אחרת. רציתי יותר התחשבות, יותר חמלה, יותר שִמחה. זה לא קרה.

היום היה לי לא קל, אפילו העזתי וקיטרתי לחברה שכתבה: באמת מרגיז, ותו לא.

היום היה לי לא קל. לא מצאתי נחמה בשום דבר, עד שהגיע השיעור של הערב.

הבָּנות בשיעור הקריאו מלאכות ואני חשבתי: כולן כתבו בשבילי היום? איך הן יודעות? מלאכות על דחיית האחר שמלמדת על דחיה עצמית, מלאכות על הסכמה להיות במקום שאני גם אם המקום לא נעים בכלל, מלאכות על הסתכלות חדשה על עצמי, יותר חומלת, יותר מקבלת. ועל המקום השחור הזה שרק לי יש כניסה אליו ורק לי יש את הדרך החוצה.

היום השיעור היה בשבילי. הקשבתי, הגבתי, לימדתי- ויחד עם זה ספגתי, הסכמתי, קיבלתי, הבנתי.

הבנתי שלפעמים זה מה שאני: קצרת רוח, חסרת סבלנות, רוצה שהדברים יתרחשו בקצב שלי, בדרך שלי.

הבנתי שלמרות שנראה לי שאני יודעת מהי קבלת האחר וקבלת המתרחש, אני לפעמים רחוקה משם שנות אור.

הבנתי שאני כועסת על עצמי כשאני לא במיטבי, כשהקשרים שלי לא במייטבם. שכשאין הרמוניה זה מרגיש לי ככשלון, ואז הדחיה העצמית והחיצונית גוברת והתפיסה האשלייתית צובעת הכל בשחור.

היום היה לי יום לא קל, אך השיעור בערב הפך את היום ליום טוב, הכי טוב שיכול להיות. מה שקרה הוא מה שצריך היה לקרות, מה שהתאפשר הוא מה שהיה הכי מתאים בזמן, ומה שלא- לא היה לו מקום. מה שהרגשתי התקבל בסוף כמו שהוא: רגש שבא והלך ופינה מקום לרגש אחר. הסכמה, נוכחות, שקט.

"הנה הם באים ימים של שקט

אחרי הרעש הגדול והנורא

אפשר לנוח קצת על המרפסת

ולאסוף את שברי הסערה" (מילים- ירדן בר כוכבא)





0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול