הקיץ של ימימה - Help, I need somebody

הגענו לשלב הזה בחופש, הרוב כבר מאחורינו והסוף עוד לא נראה באופק. הקייטנות כבר נגמרו ורוב כוחנו גם. אולי הגיע הזמן לבקש עזרה? כמה אני יודעת לבקש עזרה? כמה אני יודעת לקבל?

ימימה מלמדת אותי שחוסר קבלה = דחיה, וכל דחיה היא דחיה עצמית... כשאני לא מבקשת עזרה ממישהו אחר אני בעצם דוחה את החלקים שבי שצריכים עזרה. דוחה את המקום הכביכול "חלש", הזקוק, העייף. דוחה בעצם את עצמי. מתרחקת מכוחי, מהאמת שלי. כשאני לא מקשיבה לעצמי באמת אני מחסירה מעצמי. והתוצאות של זה ידועות: עייפות, תסכול, צער, כעס... כל מרכיבי העומס. כשאני לא מקשיבה לעצמי באמת, אני חיה את אשליית העומס (אני יכולה הכול, אני עושה הכי טוב, אני לא צריכה אף אחד). ואז הזיוף גדֵל, הקושי גדֵל, העומס גדֵל. ימימה מלמדת אותי ש: לתת, ולא לתת לעצמך, זו סתירה. לתת לילדים, לבית, לעבודה, לאחרים ולא לתת לעצמי (זמן, שקט, מרחב פרטי) זו סתירה. כי נתינה מדויקת היא זו, שדרך הנתינה לאחרים אני נותנת גם לעצמי. אני נהנית מהנתינה הזו. ואם לא? זה הזמן לבדוק ולדייק. אולי אני צריכה שעה לעצמי? אולי אני צריכה יומיים? אולי מישהו אחר יכול ליהנות מנתינה לילדים שלי (דודים, סבאסבתא, בייבי סיטר) ואני אהנה מלפגוש שוב את עצמי? כשאני לומדת להקשיב למה שאני באמת רוצה, כשאני לומדת לקבל את עצמי עם כל מה שאני צריכה, אני נהיית יותר אני- שמחה, טובה, מסכימה. אני גם מאפשרת לטוב של האחרים להגיע אלי, מאפשרת להם להיות טובים אלי. כשאני פותחת את הדלת לקבלה, אני מאפשרת לשפע להיכנס. למה להישאר עם דלת סגורה? בשלב הזה של החופש, זה זמן לדיוק חדש. דיוק עכשווי, שמחה עכשווית, פתיחות עכשווית, שיאפשרו נחת ושקט. נתראה בשבוע הבא


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול