הקיץ של ימימה - על הגאות ועל השפל

אמא ודני הלכו לים. איזה ים הם פגשו? ים סוער, ים שקט? ים צלול או ים עכור? האם היה להם מקום לשבת או שהחוף היה מוצף כולו? האם היה להם צפוף או מרווח? נעים או מעיק? הים- סמל החופש והמרחב, המקום בו אפשר לנוח, לשחק, להירגע ולהתרועע, הוא לא תמיד צפוי. הוא מִשְתָנֶה. פעם סוער, פעם גלי, פעם שקט. פעם מזמין ופעם לא נעים. הים הוא מה שהוא באותו יום. לא משתדל, לא מתנצל. ואני? איך אני בימים אלה? האם אני שמחה ומקבלת? זעופה וכועסת? סוערת וחוסמת? שקטה ומאפשרת? לפעמים כך ולפעמים אחרת. כמו הים גם אני מִשְתָנָה. לפעמים אני בגאות ולפעמים בשפל. לפעמים מלאת אנרגיה ולפעמים מותשת. גם אני לא יכולה להיות כל יום אותו דבר וזה הכי נכון בעולם. הים מזכיר לי את הדיוק שביחסי התמידי. את המתאפשר לי לעשות, הדיוק המתאפשר, במצב הקיים. לא מצפה מהים להיות משהו אחר, לא מצפה מהשני להיות אחר, לא מצפה מעצמי להיות מי שאני לא. לפעמים אני טובה, לפעמים פחות. לפעמים נעימה, לפעמים פחות. לפעמים קרובה, לפעמים פחות. הכול יחסי. השקט שלי, השמחה שלי, הנתינה שלי, הקבלה שלי. יש יום שיש לי יותר ויש יום שיש לי פחות. אבל אני תמיד אותה אני. מכירה את מידתי, מסכימה ליכולתי, שמחה עם קיומי. "לסגל את המחשבה מההתחלה של המידה שהיא בתוך המידה והיא מידת הדברים" (ימימה אביטל)


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול