הימים האחרונים זימנו לנו חדשות קשות וכואבות. חדשות שייצרו הרבה רעש: כותרות העיתונים זעקו, הרשתות החברתיות געשו, הכאב תפס את כל המקום. ויש גם רעש חיצוני בימי הקיץ הזה שלא נובע מאסונות אלא מהיומיום. הילדים בחופשה, רעבים, משועממים, ישנים ביום ופעילים בלילה. הקטנים גם מבולבלים מחוסר השגרה ואנחנו עסוקות בלהסיע, להעסיק, להאכיל, להכיל, לעבוד ולנסות לא להשתגע. כי הרעש החיצוני מעורר בנו את הרעש הפנימי, את הפחדים והחרדות, את הביקורת והשיפוטיות, את הצורך בביטחון ובשקט שהופך לדרישה ולכעס. אז איך לשמור את נפשנו מול כל הרעשים האלה? איך למצוא את השקט בתוך הסערה? איך חוזרים לאיזון מול כל ההפרה? ימימה אביטל מלמדת אותנו על התיחום וההפרדה. הפרדה ששומרת על סדר ואיזון. מה שייך לדברים שמחזקים אותי, מה מפר ומבלבל אותי. כשאני מצליחה להפריד את המיותר מהטוב התמונה יותר בהירה. אני מבינה שלהתמקד רוב הזמן בקושי, בכעס, בכאב מחליש אותי, מוציא אותי מאיזון. מבינה שאם מאד קשה לי ומאד עצוב לי אני צריכה לתת מקום לרגשות האלה אך לא את כל המקום. לא את כל היום. לא מול כל אדם. אני לומדת לתחם ולשנות את המינונים. אנחנו בתחילת חודש אב, עפ"י חכמי המשנה משנכנס אב ממעיטין בשמחה. תורת החסידות מפרשת זאת כך: משנכנס אב ממעטין את המעשים והתחושות השליליים – באמצעות שמחה. כלומר זה הזמן להמעיט מתוך שמחה. להמעיט בחשיפה לתמונות קשות, להמעיט בצריכת חדשות ממכרות, להמעיט בכעס, בדחיה, בשנאה. להמעיט במיותר כדי לאפשר מקום לחיים. לתקווה, להקשבה, להתקרבות. להמעיט מתוך שמחה כשהשמחה היא שמחת הקיום, היא שמחה על הכרת היש, היא שמחה על הכרת כוחותיי ויכולתי לשנות את מצבי. כי בתוך כל הסערה המתרחשת, בתוך כל הרעש, קיים מקום של שקט. הוא השקט המהותי הנמצא בתוכי. כדי שאוכל לשמוע אותו אני צריכה להפנות את הקשב שלי אליו, להרחיק רעשים מבחוץ ומבפנים, להבין שהם מפזרים את כוחי ומחלישים את נפשי, אני לומדת להתקרב אל השקט שבתוכי, לשמוע אותו, לאפשר לו מקום. השקט הזה עמיד מול כל סערה, מול כל הפרה, הוא זה שישמור על נפשי בתוך הטלטלה. קיץ שקט לכולנו.
top of page
bottom of page
Comments