הצצה לעתיד (פרשת שלח לך)

השבוע אנו קוראים את הפרשה המכונה פרשת המרגלים. יותר נכון לכנותה פרשת התיירים. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם ה' מבקש ממשה לשלוח אנשים שיתורו את הארץ. שימו לב לדמיון במילים ְיָתֻרוּ ויתרו. יתרו, שבפרשה הקודמת נאמר עליו: והיית לנו לעיניים, הוא זה הרואה את הדרך בתוך הלא נודע. כך גם נשיאי ישראל התבקשו לתור, לראות, להכיר, לגלות, את הארץ הלא נודעת. המשך הסיפור מוכר וידוע, השליחים חוזרים, מכנים את הארץ ארץ אוכל יושביה, כולם מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון ממליצים לא להיכנס אליה, ובכך חורצים את דין כל בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, שנה בעד כל יום בארץ, עד שימות דור המדבר, דור העבדים. אפשר לקרוא את דברי השליחים כמצביעים על חוסר אמונה, חוסר בטחון, ראייה של עבד, ראייה בחסר. הכול נכון. ועם זאת אני חושבת לעצמי: שניים עשר השליחים, נציגי כל שבט, קיבלו הזדמנות להציץ אל העתיד. לראות מה מחכה להם, להבין לאן הם הולכים. מי מאתנו קיבל פעם הזדמנות כזו? האם אפשר לעמוד בה? להתבונן בעיניים פקוחות, לבדוק, להכיר ולחקור את העתיד ולא להיבהל? ישנו מדרש ידוע המספר שלפני שאדם נולד, מלאך מראה לו כל אשר יקרה לו במהלך חייו ואז שם אצבע מעל שפתו העליונה ומשכיח ממנו כל שראה. כי כנראה שאנחנו לא יכולים לחיות כבני אנוש עם הידיעה הזאת, עם הכרת כל חיינו פרושים לפנינו. לפעמים יש לנו הזדמנות להציץ, לפעמים אנחנו מקבלים ניסיון, לפעמים אנחנו פוגשים מישהו או משהו, איזו התנסות מאד עוצמתית, איזה מפגש מאד מטלטל, הזדמנות נדירה להיות במקום אחר. מה קורה אז? כמה מאיתנו נשארים? כמה בורחים? כמה יכולים לעזור אומץ, להסתכל לעתיד בעיניים ולומר: כן I can ?

השליחים שחוזרים מן הארץ מתארים אותה כך: וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

ארץ זבת חלב ודבש, מיושבת ומבוצרת, מלאה בעמים אחרים. עד כאן הכול נכון. השליחים סיפרו מה שראו. ואז באה הפרשנות: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. ארץ אוכלת יושביה מאוכלסת בנפילים בני ענק ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. מה ראו השליחים? מה הם חשבו שראו? כמה השפעה יש לרגש שלנו על החשיבה? כמה השפעה יש לחשיבה שלנו על העיניים? כמה השפעה יש לפרשנות שלנו על הבחירה? השליחים סיפרו מה ראו עינהם אבל אז באה הפרשנות המושפעת מעולמם הפנימי: הארץ היא זבת חלב ודבש אבל היא אוכלת יושביה. טובה אבל תובענית, שופעת אבל מחייבת, נותנת אבל גם דורשת. איך נוכל לעמוד במשימה? יש בה תושבים ענקים, נפילים, הגורמים לנו להראות כחגבים. איך נוכל לגבור עליהם? אנחנו המרגישים חלשים, המרגישים חסרי ערך, חסרי כוחות. הרגילים לראות את העולם מנקודת מבט של עבד ולא של בעל הבית.

אני רוצה להאמין שהשליחים באמת התייחסו למשימה שלהם ברצינות, בכבוד, כשליחות של ה'. הם אפילו עמדו בה. אבל אולי המשימה הייתה גדולה על מידתם? אולי אנחנו לא יכולים לראות את העתיד ולהכיל אותו? אולי מה שאני יודעת היום ביחד עם היכולת הרגשית שלי לא מספיק כדי לעמוד נכוחה מול הדבש והחלב, הערים והביצורים, הטוב והקשה שצופן לי העתיד. אולי ה' סמך יותר מדי על עמו, שלח אותם למשימה שלא יכלו לעמוד בה? אבל היו שניים שהצליחו. היו שניים שראו את כל מה שהאחרים ראו ואמרו ההיפך כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ היו שניים שלא שכחו מי שלח אותם למשימה, וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם הארץ טובה מאד, הביצורים אכן קיימים. על כך אין ויכוח. אבל זה עניין פעוט. מה שיהושע וכלב ראו זה את הכוח העומד לעזרת עם ישראל, את ההזדמנות, את היעוד של העם שניתן לו ע"י הקב"ה. יהושע בן נון וכלב בן יפונה הבינו שלא סתם הגענו לארץ הזאת, לניסיון הזה. הם הבינו שדווקא זו הדרך שלנו למצוא את הכוח שלנו, את האמונה, את הנחישות. באומץ לב הם הביעו את דעתם כנגד דעת הרוב וכמעט נרגמו למוות. השבוע אני מתפללת שאוכל לראות את משימות חיי על פי דרכם של כלב בן יפונה ויהושע בן נון. שיהיה לי האומץ והגבורה ללכת עם מה שהלב שלי רואה. לא להיעצר בגלל פחדים של העבר, לא להתבלבל בגלל דפוסי ממחשבה ישנים. לזכור ולהאמין שיש מי שמשגיח, יש מי שרואה, יש מי שחפץ שנגיע. שתהיה שבת של הקשבה ללב.

שבת שלום,


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול