העומס שלי ואני

העומס שלי ואני הולכים ביחד כבר הרבה שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא שם. תמיד יש לו תשובה בשבילי, תמיד יודע להסביר, לשכנע. תמיד אפשר לסמוך עליו שלא יעזוב אותי ויהיה לצידי בכל שעה.

רק מה, ההסברים שלו, התשובות, השכנועים, הם תמיד לרעתי. תמיד הוא מסביר לי למה לא הייתי בסדר, מה הייתי צריכה לעשות אחרת. תמיד הוא יודע לציין את כל אלו שעושות הכל יותר טוב ממני, אלו שיודעות, שמצליחות, אלו שהכל הולך להן בקלות, אלו שתמיד טוב להן. לא כמוני, שְפָּחות..

העומס נמצא לצידי בכל שעה אך הוא מוליך אותי אל העצבות, החולשה, הביקורת והשיפוטיות. המקומות בהם הוא מרגיש בבית. ואם לרגע יהבהב בי איזה אור שיראה אחרת, תחלוף איזו מחשבה שאולי יש עוד דרך, מיד הוא ירגיע ויאמר: נו באמת, נראה לך שאי פעם תוכלי בלעדיי? איך אפשר לחיות בלי להיעלב, איך אפשר להתקיים בלי להתאכזב, איך אפשר לשרוד בחיים האלה בלי לפחד או להתרגז או להיסגר? מי את שחושבת שאת?

ואני תמיד מאמינה לו. וגם כשמישהו הציע דרך הסתכלות אחרת פטרתי אותו מיד ב:"כן אבל.." וחזרתי על הטיעונים מפעם, אלה שעבדו לי כשהייתי בת חמש, בת חמש עשרה, בת עשרים וחמש. תמיד אותם טיעונים: אני לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא שייכת, לא מצליחה, בינונית, סתם.

כל הזמן הזה, כששמרתי אמונים לעומס, שמרתי אמונים גם לספק, להיסוס, לוויתור, לחולשה ולכאב.

למה? למה לאהוב כל כך את המקום שמחסיר ממני, שמבלבל אותי, שלא מאפשר לי לגדול? אולי זה כוחו של ההרגל, אולי זה האוטומט שלי אבל בוודאי שזו לא בחירה מודעת.

ואז נכנסה לחיי תורתה של ימימה אביטל. היא הגיעה עם פנס רב עוצמה והחלה להאיר את הפינות החשוכות. עכשיו, היא אמרה, תראי מה את בוחרת. עכשיו תזהי מתוך מה את פועלת, עכשיו תגלי איזה עוד אפשרויות יש.

"כן, אָבָל.." עניתי והיא אמרה: האָבָל לא שייך לחושבת. האָבָל הוא עצירה שמשפיעה על הנפש, שגורמת לוויתור, שפוגעת בביטחון, שמחלישה את ההבנה. תוותרי על האָבָל ותגידי כן.

כן לבחירה בטוב, כן לראיית היש, כן להסכמה, כן לקבלה, כן להכרת מי שאת באמת. תגידי כן ותגלי את השקר שהאמנת לו כל החיים. תגידי כן ותראי כמה העומס תעתע בך. תגידי כן ותתעוררי לכוחך האמיתי, למקומך הטבעי, לידע שבך.

אז מה יהיה עם העומס, שתמיד איתי? הוא נשאר, אין מה לדאוג. מדי פעם הוא מרים ראש, משמיע קול, מכווץ לי קצת את הלב. אבל אנחנו כבר לא כ"כ צמודים, וכשהוא מדבר אני שומעת אבל לא מאמינה, ויודעת לומר לו: זה באמת נראה כך אבל יש עוד אפשרות, ומחזירה אותו למקומו במגירת "מיותר מִזְמן עבר" וממשיכה הלאה.

המלאכה קלה, הלב שמח, השקט חוזר אל כל החלקים.

"העומס אינו חשוב כלל, את חשובה. ההבנה שלך, היושר. מצאי הבנות". (ימימה אביטל)