הסיפור שאינו נגמר

קוראים לו כעס. הוא גר בפינה אפילה ומשחר לטרף. מחכה לרגע של הסחת דעת, לתחושה שהכול בסדר, לזמן של נעימות גדולה, כאשר אין שום הגנה, כשכל השומרים ישנים ואז הוא תוקף. במהירות, בטוטאליות, בלי להשאיר ניצולים.

קוראים לו פחד. הוא דייר ותיק פה. יש לו את הפז"מ הכי ארוך. הוא אף פעם לא ישן, תמיד עומד על המשמר, בודק מתי מגיעה הסכנה, ואז הוא לוחץ על הכפתור שמשחרר את כעס. הוא כבר יידע מה לעשות.

קוראים לה חולשה. היא נדמית כחלשה, כחסרת כוח, כלא יכולה. זה הנשק שלה. חולשה היא בעצם חזקה מאד, יושבת במרכז השליטה ושולטת על כל המערכות. כשהיא מריחה ניחוח קל שמזכיר לה סכנה היא מיד משתקת הכול: משתקת את המחשבה, סוגרת את הלב, נועלת את הפה, סותמת את האוזניים, עוצמת את העיניים. עכשיו רק הזיכרון קיים והוא- מעיר את הפחד שמשחרר את הכעס שמחריב והורס.

אלה הם דיירי נפשי, לכל אחד מהם יש בני משפחה: במשפחת כעס- תוקפנות וחוסר סבלנות, במשפחת פחד- צער וכאב, במשפחת חולשה- ביקורת ואשמה. הם חלק מחיי, חלק מיומי. משתלטים ולא זזים. ניסתי לפַנות אותם בכוח, לפנות למשטרה, לרשויות. כולם צחקו ואמרו: אי אפשר להוציא אותם מכאן. הם מוגנים. מוגנים? כן, מוגנים על ידך. את מאכילה אותם, את נותנת להם מקום, את מגדלת אותם שנים. לאן ילכו עכשיו? אני. שוב זה חוזר אלי... כל כך קשה שהפתרון הוא רק אצלי.

נזכרת במילים של ימימה: "הבחירה. יש בחירה עצמית ממחשבה חופשית לבחור את דרכה.... בחירה זו לא תלויה באף אחד. בך. תדע בבחירתה לבחור טוב מהטוב אשר בה".

כל כך פשוט שהפתרון הוא בעצם אצלי! ימימה מזכירה לי, תדליקי את האור ותראי את שאר הדיירים שבבית: השמחה, האהבה, החוכמה, הרגישות, הנתינה, היופי, המתיקות, הסליחה, החמלה, החום והנעימות. מה איתם? מתי האכלת אותם בפעם האחרונה? מתי נתת להם מקום? כמה תשומת לב הענקת להם בזמן האחרון? הם לא יקפצו באופן אוטומטי, הם לא יפעילו את האזעקה והסירנה ואת כל כוחות הביטחון. הם יושבים בשקט ומחכים שהמלחמה תסתיים. אולי הגיע הזמן לספר להם?

דיירים יקרים שלי, המלחמה נגמרה. אני רוצה לחיות בשלום. טוב לי השקט. טובה לי המנוחה, טובה לי האהבה. זה הזמן לרפא את פצעי הקרב, את הלב המדמם, את הנפש הפגועה. זה הזמן לתת מקום לסליחה, להבנה ולשמחה.

כן, כן, ממלמל הפחד, שמענו כבר את הנאום הזה, את תחיי בשלום ואני אמשיך להשגיח פה מהצד. אין מה להשגיח! אני אומרת. אתה תמשיך לחיות פה אבל אתה משוחרר. עכשיו החוכמה והאהבה יעמדו על המשמר. חולשה וביקורת, גם אתן משוחררות. עכשיו הסליחה והרגישות ישבו במרכז השליטה, ונתינה- את תחליפי את כעס ותתפרצי מתי שאת רוצה. וראו זה פלא, תיכף ומיד נהייה סדר חדש. ביקורת וחולשה לא מסתדרות עם רגישות וסליחה והסתלקו מיד. חוכמה ואהבה הראו בעדינות וברגישות לפחד את הדרך החוצה ונתינה נתנה לכעס קופסה קטנה להסתגר בה, לפחות עד הפעם באה...

וכך בבית יפה בין כרמים ושדות, למדתי עוד שיעור והגיעו עוד הבנות, מתוך הלמידה, לפחות היום, חיים הדיירים שלי חיי שלום.